מאגר סיפורי מורשת

שמי ברכה קרויטורו נולדתי 28.11.1953  ברומניה.

עליתי מרומניה בשנת 1964 ומקום מגורים כיום הוא בכפר תבור.

שגרת היום של ילדותי הייתה כך, שבבקרים הייתי הולכת לבית הספר. סיימתי כיתה ד' כשעלינו לארץ. ואמא שלי לא הייתה מרשה לי להסתובב חופשי בלעדיה.  אז הייתי הולכת לדודים שלנו שעדיין נשארו ברומניה. הייתי מבקרת אותם, ומשחק עם בני הדודים מחבואים אחרי בית הספר.

לא היה לנו  כמו שיש לכם היום אחר הצהריים, מסגרת או חוגים, לנו לא היו דברים כאלה. וזה מה שהייתי עושה: מטיילת עם אמא, הולכת לעבודה לאבא ,ואחר כך היינו הולכים ביחד לאכול בבית קפה וחוזרים הביתה.  ילדה מפונקת כזו הייתי. לא יצאתי בלי ההורים לשום מקום. גרתי בעיר גדולה ולא הרשו לי להסתובב ולהיות עם עצמי.

ברומניה גרתי בעיר שנקראת יאש. אני זוכרת שהייתי הולכת להצגות ילדים, עם החברות, או לסרט יפה  עם אח שלי. אבל לא היה לי חוג או משהו דומה. היו לי חברות שהייתי משחקת איתם, אבל במיוחד הייתי קשורה לחברות היהודיות, כי גרנו ביחד גם נוצרים וגם יהודיים. ידעתי אז רק רומנית וקצת יידיש, אבל את היידיש שיפרתי בארץ.

זכור לי סיפור מבית הספר. משהו לא נעים.  שהודיעו לי שאני מקבלת עניבה אדומה, כי אני תלמידה מצטיינת. כי ברומניה מי שהיה מצטיין היה הולך עם עניבה. הייתה לנו תלבושת אחידה, והוסיפו לנו עניבה. למי שהיה מצטיין. התמונה שלו הייתה תלויה במסדרון של בית הספר. ויום או יומיים לפני שהייתי אמורה לקבל את העניבה, באה אלי המורה הביתה. ההורים לא היו בבית אז פחדתי לפתוח את השער, בגלל שקיבלתי הוראות לא לפתוח את השער.  גרתי בבית קרקע. ודיברנו דרך השער. הייתה לנו חצר גדולה. היא אמרה לי שהיא מצטערת להגיד לי אבל לא בטוח שאני אוכל לקבל עניבה, מכיוון שאני יהודייה, וגילו שמילאנו טפסים כדי לעלות לפלשתינה. פעם קראו לארץ ישראל פלשתינה. ומי שעוזב לפלשתינה לא מגיע לו לקבל, כי הוא הוא כבר לא שייך לרומניה.

מבחינתם אין מה לשים את התמונה במסדרון כדי שכולם יראו, ממילא היא רוצה לעזוב. הם חשבו שאולי אני לא אוהבת את הארץ הזאת שבה אני חיה. הייתי מאוד עצובה כי  התאכזבתי מאוד. באופן כללי אהבתי את בית הספר אבל מאוד פחדתי מהמורה.

היא הייתה המחנכת שלי מכיתה א' עד כיתה ד'. היא הייתה מבוגרת, נמוכה עם שיער שיבה. פחדנו לפנות אליה, כשהיינו רואים אותה בצד אחד, והיינו  בורחים לצד השני, ולא פונים אליה. לא היה נהוג לפנות למורה ואם פונים אליה, לא פונים אליה בשמה הפרטי. מכיוון שאהבתי קצת לפטפט היא הייתה באה ומושכת לי את הצמה. היא לא העירה לי במילים אלא ממש הענישה. עם העניבה פתרנו את הבעיה כי סיפרתי לאבא שלי, ואבא שלי הלך לבית הספר, ועשה להם שם קצת בלגן. ביקש לא לערב ילדים במצב, ואמר להם שאני  תלמידה כמו כל התלמידים, ובסוף קיבלתי את העניבה.

אני זוכרת עוד משהו לא נעים שקרה לי בכיתה א'. כשביקשו לבחון בנות שמתאימות לחוג בלט, הלכתי לבחינה כי גם הייתי תלמידת כיתה א', ואמא שלי קנתה לי בגד גוף, וגרביונים מיוחדים וממש התרגשתי. וכשהגעתי לבחינה חיכינו בתור, ואז בחנו אם אני מתאימה להתקבל לנבחרת הבלט, וברגע ששאלו לשמי וכששמעו ששם משפחתי הוא מוסקוביץ' ומוסקוביץ' זה שם יהודי, באותו הרגע הפסיקו לבחון אותי, וביקשו ממני לרדת מהבמה וכמובן לא התקבלתי. הם סירבו לקבל מישהי יהודייה שבקרוב תעזוב את רומניה לפלשתינה, ולא יהיה טעם להשקיע בה בבלט כי גם ככה היא תעזוב את רומניה. מאוד ובכיתי וכאב לי, אבל הבנתי שזה רק בגלל שאני יהודייה.

כרקע כללי, היינו במצב כלכלי מאוד מאוד טוב. אבא שלי היה טכנאי מזון הוא ניהל מפעל מזון, אמא שלי לא עבדה כי לא היה נהוג כל כך שאישה עובדת, וגם המצב הכלכלי היה כל כך טוב, שאמא שלי באמת לא הייתה זקוקה לצאת לעבודה. היא הייתה מחכה לנו שנחזור מבית הספר.

היה לנו בית עם רצפת עץ מעין פרקט עם רעפים, בית כפרי. היה לנו מטבח, אבל לא היו מים זורמים במטבח, אז היינו הולכים לבאר עם דליים כדי להביא מים, בשנים האחרונות גם קנינו מקרר, כי אז לא היו מקררים. היה רק ארגז ששמים בו קרח, ועל גבי הקרח שמים את האוכל. ובנוסף היה לנו מרתף גדול, ששם היו אוגרים ושומרים מזון בחורף, כי בחורף הכל מושלג וקפוא, אז היו אוגרים כמו שהנמלה אוגרת בקיץ, לפני החורף כדי שהיה לה מה לאכול.

היתה לנו חבית עם אגוזים חבית תפוחים, אגסים, ועגבניות, וזה לא היה מתקלקל כמו שאנחנו רגילים פה שאחרי יום יומיים הכל כבר מתקלקל, בגלל שזה היה מרתף והיה מאוד קר שם. היינו קונים נקניקים יבשים ארוכים, ותולים אותם על חוט שיהיה לנו כדי שלא נצטרך ללכת למכולת. היו לנו גבינות קשות,  גושים של חמאה.  מה לא היה שם. בצל ושום תלויים. אני זוכרת כילדה שמה שהיינו אוגרים, היינו גם מחלקים בחורף לאנשים מסכנים שאין להם. אפילו אני ואחי היינו מחלקים בלי רשות מההורים. היינו לוקחים מהבית כשאמא לא הייתה ונותנים לחברים שלנו, שידענו שהם מעוטי יכולת. אבל אמא הייתה מגלה ומאוד כועסת עלינו. כי רימינו, תמיד היא הייתה אומרת לנו שאם אנחנו רוצים לתת צריך לשתף אותה, אבל בקשה אותנו לא לקחת בלי ברשות.

היה לנו מטבח ושני חדרים, החדר של ההורים שהוא גם היה החדר לאירוח, ועוד חדר שלי ושל אח שלי, עם פינת אוכל . זה היה הבית. בנוסף, בחוץ היה מחסן לעצים שאגרנו. אבא שלי היה מביא בעל מקצוע עם מכשיר כזה שהיה חותך עצים, ואז היו מסדרים קירות של בולי עצים, כדי שיהיה לנו עם מה לחמם את הבית בחורף . ובכלל המצב שלנו היה טוב מאוד. היו לנו אני זוכרת זוג שכנות, שהן היו לא נשואות, אחיות מבוגרות. אבא שלי היה מזמין את בעל המקצוע, כדי שיבוא אליהן ויחתכו להן עצים, כדי שיהיה להן גם איך לחמם את הבית בחורף.

מעבר לכך, לא הרגשתי כילדה אנטישמיות. אבל תמיד היו שואלים אותי: "נכון שיום אחד את תיסעי לפלשתינה?"

אני לא ידעתי שההורים מתכוונים, הם לא דיברו, נמנעו מלדבר על הנושא. גם כשהם מילאו טפסים לעלות לארץ ישראל זה היה בסודי סודות. גם כשאנחנו עמדנו לעלות לארץ לא גילו לנו. רק כשקיבלנו את ההרשאה אז הם גילו לנו, ואמרו לנו שעוד שבוע אנחנו עוזבים. וזאת על מנת שלא נדבר ולא נספר כי הם מאוד פחדו. הייתי אומרת להם "לא. אנחנו לא עוזבים לשום מקום". ובכלל לא הייתה אנטישמיות כלפינו, חוץ מהמקרה עם המורה ועם האפשרות לרקוד בלט בנבחרת.

הייתה לי דודה שגרה קרוב אליי ממש, מאה מטרים מהבית שלנו. ובחוץ הייתה לה נדנדה. הנדנדה הייתה ממתכת שמחלידה ושורטת. לא כמו שיש היום נדנדות מעץ ומפלסטיק. השכנים היו בעלי אמצעים כלכליים נמוכים וגג הרעפים שלהם היה מפח, וקצוות הרעפים היו חדים. יום אחד דודה שלי חזרה מבית החולים עם תינוק, והייתה לה גם בת. אני הייתי בכתה א' ואני והבת התנדנדנו בנדנדה והיא חרקה. היה להם שכן נוצרי כבן שש עשרה שהציע את עזרתו בנדנוד הנדנדה. הנדנוד עשה המון רעש בגלל החריקות. דודה שלי יצאה מהבית וביקשה שנפסיק להתנדנד כי היא מנסה להשכיב את התינוק, שהגיע זה עתה מבית החולים והרעש הוא נוראי. היינו מאוד ממושמעים והילד הנוצרי הציע שינדנד אותנו עוד נדנוד אחד אחרון, כשהוא עומד על הנדנדה. הנדנוד האחרון היה ממש חזק, והוא גם קפץ מהנדנדה עם הידיים למעלה כי הוא היה נער שובב. וכשהוא קפץ הידיים שלו פגעו בגג הרעפים ונחתכו לו הידיים, וירד לו המון דם. במהרה הגיע אמבולנס וטיפלו בו, וכשההורים שלו כעסו עליו ושאלו אותו מה קרה לו, הוא סיפר שהדודה שלי באה מאחוריו, דחפה אותו ורצתה לפגוע בו במכוון. המשטרה עצרה את הדודה שלי, לקחו אותה למשטרה לחקירה והתחיל משפט. הם היו אמורים לעלות לישראל, וכבר קיבלו הרשאה, אז אמרו לה שהיא לא יכולה לעזוב לישראל עד שייגמר המשפט.

כל מי שהגיע להעיד במשפט, למשל עוברי אורח וכו' כולם טענו שזו דודה שלי שדחפה את הנער, וזה היה מעשה שיהודי רצה להרוג נוצרי. החוקרים בררו לגבי עדים נוספים, ולא מצאו ואז נזכרו שיש ילדה שהיא בכיתה א'. התלבטו האם מקובל להביא ילדה בת שבע למשפט, ואז התעקשו שאגיע. אחרי  כמה חודשים הגעתי להעיד הלבישו אותי בבגדי צמר, כי היה אז חורף וההורים שלי אמרו לי לספר את האמת, ואך ורק את מה שהיה.

הייתי עדה במשפט, הייתי כזאת נמוכה וקטנה ושמו אותי על כיסא. עמדתי על הכיסא ושאלו אותי בת כמה אני, אז אמרתי שאני בת שבע ועוד מעט שמונה, וכולם צחקו.  שאלו אותי אם אבא ואמא שלי קנו לי היום מתנות ואמרתי שלא. הבנתי שהם שאלו אותי על מנת להבין אם הורי שיחדו אותי. שאלו אותי גם אם ההורים שלי אמרו לי מה להגיד במשפט, ועניתי שלא. שאלו אותי הרבה שאלות וסיפרתי להם בתמימות של ילד, בדיוק מה היה באותו היום. וכמה שעורך הדין ניסה להפיל ולבלבל אותי, עמדתי על האמת. ובזכותי דודה שלי שוחררה, והם זכו לעלות לארץ ישראל. אני זוכרת שההורים שלי כלל לא הורשו להיכנס למשפט. הייתי לבד. אני זוכרת שהוריי אפילו לא הסכימו לקנות לי אוכל לפני המשפט, למשל איזה בייגל טעים שהיה שם ברחוב, שלא יחשבו שהוריי שיחדו אותי, כדי שאגיד דברי שקר.  הדודה הזאת  נפטרה אבל אני מרגישה שהיא חבה לי את החופש ואת העלייה לארץ.

כפי שתיארתי קודם הילדות שלי הייתה מאוד שונה מהיום. קודם כל לא היה מחשב לא הייתה תקשורת. לא היינו חופשיים ללכת לאן שרוצים לא היו חוגים. הכל היה שונה. היינו יותר הם מחוברים לאמא ואבא. לא היה דבר כזה לצאת לטיולים שנתיים ברומניה. היינו חיים חיים מאוד פשוטים. לא הייתה מכונת כביסה, הייתה מגיעה הביתה פעם בשבוע כובסת שמכבסת לנו. לא היו מים והיינו הולכים לבאר. לא הייתה מקלחת. היינו מתקלחים כל השבוע בגיגית בבית, ופעם בשבוע היינו הולכים למקווה, כדי להתקלח מקלחת רצינית. חיים אחרים לגמרי. ובגלל שהילדות שלי הייתה כל כך שונה ומיוחדת, חשוב לי לזכור אותה ולשם כך, יש לי כל מני דברים שמזכירים לי את ילדותי, למשל יש לי סיר ברזל שחור קטן, שסבתה של אימי נתנה לביתה במתנה לחתונה, ואז בירושה זה הגיע לאימי, והיום הסיר הזה נמצא אצלי. סיר ממש קטן שאולי אפשר לבשל בו חצי כוס אורז.

יש לי טבעת נישואים של אמא שלי שאני שומרת. יש לי מצעים ומפות מיוחדות שאמא שלי רקמה עליהם, שאני שומרת אותם ואני מקווה שזה יעבור הלאה, אחרי שלא אהיה. אמא שלי אהבה לרקום. יש לי את הטבעת של אימא שלי שהיא קיבלה אותה מתנה מחמותה, כשהיא עלתה לישראל. עד היום, שנים רבות אחרי שאמא  שלי נפטרה אני שומרת עליה ואני אעביר אותה לבת שלי. טבעת זהב עם אבן יקרה בצבע סגול. אבן אמיתית. אני מרגישה שכשאני עונדת אותה, אז אמא שלי איתי והיא שומרת עליי. אני שומרת אותה קודם כל מפני שאני אוהבת אותה. כי היא מעוצבת מאוד יפה ואני אוהבת את הצבע הסגול שלה. והכי הכי אני אוהבת שהיא של אמא שלי. ואני מקווה להעביר אותה לבת שלי. יש לי בת אחת וברור שאמא מעבירה בירושה את הטבעות שלה לביתה.

אני מאוד ממליצה לשמור חפצים, ודברים שמזכירים את הילדות או אירועים מיוחדים שחשוב לזכור. למשל יש לי סירים מרומניה שאני שומרת, מצקת מרומניה, סטים של כלים מיוחדים בסגנון ווינטג' מרומניה, וכשאני משתמשת בהם זה מזכיר לי את הבית. מאוד מומלץ לשמור חפצים מיוחדים, ובמיוחד להעביר אותם בירושה לדורות הבאים.

הזווית האישית

סבתא ברכה והנכד אלון השתתפו בתוכנית הקשר הרב דורי בבית ספר תיכון איזורי מגידו בעין השופט בתשפ"ג – 2022.