מאגר סיפורי מורשת

שמי עדי גונן, נולדתי בשנת 1947 בבוקרשט, בירתה של רומניה. מגיל צעיר ידעתי שחלק ממשפחתי, ובכלל זה סבא שלא הכרתי, נמצאים בישראל, אבל גם לא ידעתי שחלק אחר ממשפחתי ניספה בשואה כי הוריי נמנעו במשך שנים מלדבר על העבר ובמיוחד מה קרה להם בשואה.

לימים, כאשר גדלתי, נודע לי כי המשפחה התגוררה לפני המלחמה בעיר צ'רנוביץ – עיר שהייתה עד 1918 בתחום האימפריה האוסטרו-הונגרית וזו גם הסיבה ששפת האם שלי, בה דיברתי עם הוריי לאורך כל חייהם, הייתה השפה הגרמנית. בהמשך, כאשר גדלתי, נודע לי שמשפחתי שהתה בתקופת מלחמת העולם השנייה במחנות שונים בחבל טרנסניסטיה (כיום אוקראינה/מולדבה) ושוחררה על ידי הצבא האדום לקראת תום מלחמת העולם השנייה.

כמו רבים מהניצולים, גם משפחתי הגיעה למחנות עקורים ושם נאספו על ידי שליחי "עלייה ב'" מארץ ישראל ובסיועם הגיעו לאחד הנמלים בים השחור בדרכם להעפיל לארץ. באותם ימים, שלטונות המנדט הבריטי אסרו על כניסת יהודים לארץ ישראל וספינות מלחמה של הצי המלכותי הבריטי עצרו את ספינות המעפילים והעבירו בכוח את המעפילים למחנות מעצר בקפריסין. מתוך חשש שגם למשפחה שלי צפוי מאבק אלים עם החיילים האנגלים, סירבו אנשי "עליה ב" להעלות את אמי לספינה בהיותה בהריון עמי, ואילו יתר בני משפחתנו עלו על אוניית המעפילים בדרכם ארצה. הוריי קיוו שלאחר הולדתי יוכלו גם הם לעלות ארצה כפי שהובטח להם, אבל בינתיים שערי העלייה מרומניה נסגרו על ידי השלטון הקומוניסטי וכך נשארנו בלית ברירה ברומניה עד לפתיחת השערים מחדש בשנת 1958.

לימים נודע לי מפי דודי כי אכן אוניית המעפילים עליה שטו בני משפחתי נלכדה על ידי האנגלים וכל נוסעיה הועברו לאחר מאבק למחנה מעצר בקפריסין. כעבור שנה עם קום המדינה הם עלו ארצה והתישבו בחיפה.

זיכרונות ילדות מהשנים הראשונות ברומניה ובארץ

בילדותי ברומניה אני זוכר שהוריי מאוד התגעגעו למשפחתם בארץ ומאוד מאוד רצו לעלות ארצה, אך כל בקשותיהם לעלות לארץ סורבו על ידי השלטונות. באותם ימים אסור היה ברומניה ללמוד עברית וכל סמל ישראלי היה אסור, אבל השלטון איפשר עם זאת חופש דתי. אני זוכר שבימי שישי בערב אבי לקח אותי לבית הכנסת המרכזי (הקורל טמפל) ויחד עם שאר הילדים הקטנים היינו עולים לבמה אחרי הקידוש ולגמנו לגימת יין מידיו של הרב הראשי ליהדות רומניה, הרב דוקטור מוזס רוזן – וכמובן, מאוד התרגשנו מהמעמד. הוריי גם דאגו שתהיה לי זיקה ליהדות ושלחו אותי ללמוד לימודי קודש "בחדר" שליד בית הכנסת בזמן הפנוי שלי, ולכן כשהגעתי לארץ ידעתי לקרוא אותיות עבריות אך כמובן שלא ידעתי עברית – שפה אסורה באותה עת.

בפעם הראשונה שהתאפשר לי לראות ברומניה את דגל ישראל היה דווקא ביום העצמאות של רומניה, כאשר השלטונות ערכו באחד הפארקים קבלת פנים לסגל הדיפלומטי. הוריי ואני התמקמנו לא הרחק משם וצפינו מרחוק בהתרגשות בהגעת רכבו של שגריר ישראל שבחזיתו התנוסס דגל ישראל – זה מאור ריגש אותנו.

למדתי ארבע שנים בבית הספר היסודי הממלכתי. הואיל ובית הספר לא יכול היה להכיל את כל התלמידים שבשכונה, הפעילו השלטונות את בית הספר במשמרות, כך שבחלק ניכר משנות לימודיי שם למדתי במשמרת שניה שהחלה בשעה 13:00 והסתימה ב-19:00. לא היה קל לחזור הביתה בחושך, בעיקר בחורף המושלג.

גרנו בבניין גדול שבעבר היה מאוכלס ביהודים רבים אבל לאחר שחלקם הגדול היגר לישראל הבניין אוכלס על ידי מקורבים לשלטון, ובעצם רוב השכנים היו אנשי כוחות הביטחון. חלקם לבשו מדים וחלקם פעלו בלבוש אזרחי… הוריי היו מודעים לעיסוקם של שכנינו אבל קיימו עימם יחסי שכנות קורקטיים וילדי השכנים הללו למדו איתי בבית הספר, אפילו התארחתי אצלם אבל ידעתי תמיד שצריך להיות זהיר אצלם בבחינת "כבדהו וחשדהו".

בדצמבר 1958 כשהגעתי הביתה מבית הספר, הוריי סיפרו לי בהתרגשות כי הגיע מישהו לבדוק את הדירה וזה היה הסימן הראשון שכנראה תאושר יציאתנו לארץ ישראל. אכן כעבור זמן התקבל האישור ואבי לקח אותי לקונסוליה הישראלית להסדרת הוויזה. גם זה היה מעמד שנחרט בזיכרוני. מאוד התרגשתי לראות שוב את דגל ישראל בחזית הבניין ואני גם זוכר את הכרזה הגדולה בתוך המשרד שבקונסוליה תחת הכותרת "עשור למדינת ישראל". כאשר ביקש אבי לומר משהו בסוד לפקיד, האיש סימן בידו לתקרה והגביר את עוצמת הרדיו. לא הבנתי זאת, אבל אבי הסביר לי מאוחר יותר כי הוא ביקש ממנו לזרז את מתן הוויזה מתוך חשש שמקום עבודתו יטרפד את היציאה והפקיד הקונסולרי שידע שקיימת בקונסוליה האזנה מטעם השלטון, הגביר את הרדיו וכך הצליח אבי ללחוש לו מבוקשו.

כאשר עלינו סוף סוף על הרכבת מבוקרשט, לא היה גבול לשמחתי והתרגשותי, אבל הוריי היו עדיין במתח רב שהתפוגג אך רק לאחר שהרכבת חצתה את הגבול ליוון וזה היה סימן שאפשר לנשום לרווחה כי סוף סוף "מסך הברזל" מאחורינו. באתונה פגשו אותנו נציגי הסוכנות היהודית והעבירו אותנו לשדה התעופה לקראת טיסתנו ארצה במטוס אל-על. גם זה היה פרק מרגש במיוחד מעצם המפגש הראשוני עם ישראלים במדים -עד היום אני זוכר את כניסת צוות המטוס לאולם ועל כובע מדיהם סמל המגן דוד. רצתי לאמי וצעקתי: "אימא, אימא, תראי תראי את סמל מגן דוד על הכובעים שלהם!", כי כאמור ברומניה לא ניתן היה לראות סמל זה במקום ציבורי שאינו בית כנסת. מאז ולאורך השנים טסתי פעמים רבות בלא מעט טיסות אבל טיסה ראשונה זו בחיי ועוד במטוס ישראלי – נשארה חרוטה בזיכרוני עד עצם היום הזה.

הקליטה בישראל

בימים ובחודשים הראשנים בארץ – לאחר שהתרגשות המסע פגה – צצו קשיי הקליטה. גרנו תחילה אצל הדודים שלי בחיפה, בערבים התפצלנו כי לא היה מקום לינה לכולנו – הוריי לנו אצל דודתי ואני לנתי בדירה אחרת אצל דודי. זה כשלעצמו היה קשה מאד כל ערב, אבל גם ביום לא היה לי קל כי שובצתי בכיתה חיפאית בה הייתי הילד היחידי שלא ידע עברית וזה הקשה עלי מאוד. הייתי מאוד בודד ואומלל. עד היום אני זוכר תקרית שציערה אותי מאד. בבית הספר נהוג היה בהפסקת עשר לחלק לילדים שוקו חם. כל אחד מהתלמידים מונה לפי תור להיות תורן למזיגת השוקו. התורן עבר בין הילדים ומזג את המשקה לכוס שכל ילד החזיק. כאשר אני הייתי תורן ומזגתי לילדה אחת את השוקו, היא אמרה לי: "די" מתוך כוונה שהכמות בכוס הספיקה לה. אבל אני לא הבנתי שפירוש המילה די בעברית זה להפסיק ואילו בשפה הרומנית המילה DAI פרושה – תן. המשכתי למזוג את המשקה בניגוד לרצונה. היא התעצבנה וצעקה עליי וכל הכיתה פרצה בצחוק. מאוד נפגעתי מתקרית זו, אבל עם כל הצער הבנתי בדיעבד שאירוע זה דרבן אותי ללמוד במהירות עברית על מנת להשתלב בחברה הישראלית ורצון ההשתלבות ליווה אותי גם בהמשך ולאורך שנים.

כעבור מספר חודשים קיבלנו דירת שיכון משלנו בגבעת נשר – יישוב שבחלקו היה מאוכלס מתושבים ותיקים ובחלקו בעולים חדשים. הוריי החשיבו מאוד חינוך ולימוד לכן הם מימנו לי מורים פרטים במקצועות ריאליים בהם התקשיתי. זה היה קשה לי וקשה כלכלית להם. אבל חשוב היה להם שאצליח בלימודים ואשתלב בחברה הישראלית למען עתיד טוב יותר. מסיבה זו הם דאגו ומימנו את לימודיי התיכוניים בבית ספר שהיה ממוקם הרחק ממקום מגורינו, בלב חיפה הוותיקה, ולא בבית הספר באזור מגורינו בשכונת עולים.

את לימודיי באוניברסיטה השלמתי בלימודי ערב במקביל לעבודה במשרות בסקטור הפרטי והממשלתי, אבל חיפשתי ללא הרף עבודה מאתגרת ומעניינת. כשנודע לי שמשטרת ישראל מחפשת לגייס אקדמאים החלטתי להתגייס למשטרה. מהלך זה מלכתחילה לווה בהיסוסים מצידי והתקבל במורת רוח מצד המשפחה והסביבה, אבל אשתי ואני סברנו שלמהלך הזה יש פוטנציאל רב ועד מהרה נוכחתי לראות שדווקא במקום עבודה זה יחל הפרק המאתגר והמרתק ביותר בחיי.

טיפסתי בסולם הדרגות, עסקתי במספר תחומי עשייה במשטרה בעלי עניין מקצועי ומתוקף תפקידים אלה גם נדרשתי להעתיק את מקום מגורי המשפחה למקומות שונים בארץ. אבל העיסוק העיקרי שלי במשך שנים במשטרת ישראל היה בתחום הקשר בין המשטרה לאמצעי התקשורת הישראלית והבינלאומית. במסגרת עיסוק זה ובמיוחד בשנים בהן עמדתי בראש מערך הדוברות כדובר משטרת ישראל וכמי שנמנה עם סגל הפיקוד הבכיר, הזדמן לי להשתתף ולפעול באין ספור פעילויות ואירועים שעמדו במרכז ההתעניינות הציבורית והתקשורתית באותם ימים. שנות השמונים והתשעים היו מלאים באירועים סוערים בתחום הפלילי, הבטחוני והפוליטי. היו לנו אירועים קשים ועצובים ומנגד היו גם אירועים היסטוריים, שמחים ומעוררי תקוה. השנים הללו אופיינו בהפגנות סוערות על רקע מחלקות פוליטיות, חווינו פיגועי תופת עם נפגעים רבים וקשים – בכיתי עם רבים מעמיתיי בבית חולים איכילוב כאשר שמענו שהרופאים לא הצליחו להציל את ראש הממשלה שנורה קודם לכן, אבל היו גם, כאמור, אירועים מרגשים שמילאו אותנו שמחה ותקווה, החל מביקור נשיא מצרים וכלה בטקס המרשים והמרגש ביותר בקריירה שלי – טקס חתימת הסכם השלום עם ירדן. בכל הזירות והאירועים הללו נטלתי חלק ופעלתי מתוקף תפקידי – זה היה מעניין, מאתגר ומרגש.

נתבקשתי לסיים סיפור זה בכתיבת מסר למתן נכדי האהוב ובאמצעותו גם לאחיותיו – נכדותיי האהובים. אומר לכם כך: הדור שלכם נולד לתוך המדינה ונהנה מפירותיה וממשאביה ולכן החיים בארץ היום קלים יותר לכם מאשר לדור שלי וטוב שכך. עם זאת, ברור לי שגם אתם נתקלים היום בבית הספר בקשיים, לפעמים חברתיים ולפעמים לימודיים ולא פעם זה מעציב ומתסכל. המסר שלי הוא לא להתייאש – אדרבא, תפנו ממרצכם וכישרונכם לעבר תחומים בהם אתם טובים ועם כוח רצון והתמדה תוכלו להגיע להישגים וסיפוקים בחיים. זה המסר שלי. תסתכלו עליי – הגעתי כילד עולה חדש, התקשיתי מאד במקצועות ריאליים והדבר לא פעם תסכל אותי אבל ידעתי לפנות לתחומים בהם הייתי טוב והצלחתי – עם כוח רצון, התמדה ועבודה קשה גם להתקדם בחיים וגם להנות מהחיים.

הזוית האישית

סבא עדי: כמסר לעתיד מהסיפור, הייתי מציע לנכדיי – תסתכלו עליי – הגעתי כילד עולה חדש, התקשיתי מאד במקצועות ריאליים והדבר לא פעם תסכל אותי אבל ידעתי לפנות לתחומים בהם הייתי טוב והצלחתי עם כוח רצון, התמדה ועבודה קשה גם להתקדם בחיים וגם להנות מהחיים. לא להתייאש.

מתן הנכד המתעד: היה מהנה מאוד בתוכנית, למדתי הרבה על סבא וחייו, למדתי עליו דברים שלא ידעתי אודותיהם עד עכשיו.