מאגר סיפורי מורשת

נולדתי ביום קר של סופת שלגים ברומניה בשנת 1948. ילדותי עברה בשכונה כשאני כל היום משחקת בחוץ עם ילדי השכונה. כולם היו גויים. ילדה אחת שהתגוררה בסוף הרחוב הייתה אף היא יהודייה ואנחנו היינו חברות טובות. חברותי הגויות היו לוקחות אותי לכנסיה והיו מכבדות אותי בכל מיני מאכלים שאכלו בביתם. אצלנו בבית, אכלנו מאכלים אחרים, יהודיים.

בבית הספר, הייתי חייבת להיות תלמידה מצטיינת וחזקה. גם בשכונה הייתי זקוקה לכוח פיזי כדי לשרוד, מי שהיכה אותי, קיבל מכות בחזרה. ההישרדות הייתה הכרחית  בכל מקום, מאחר והייתי יהודייה בודדה.

כל ילדותי שמעתי בבית שאנחנו צריכים לנסוע לפלסטינה, כי שם ביתנו האמיתי, אך מאחר וברומניה היה שלטון קומוניסטי, שלטון אימים, לא יכולנו לעזוב את רומניה, עד שלילה אחד, קר, בחורף, דפקו בעצמה בדלת ביתנו ואדם הגיש להורים ניירות אשר התירו לנו לעלות לארץ. השמחה הייתה רבה אך פחד נורא.

תוך 48 שעות עזבנו את הבית שבו גדלתי וכל אשר היה לנו נישאר שם, כל הצעצועים והדברים שהיו יקרים לי כילדה. כאשר הגענו לארץ אחרי היטלטלות בדרכים של כשבוע או יותר, שמעתי שפה מוזרה שנשמעה לי כמו טחינת אבנים בפה. תוך מחצית השנה למדתי עברית, רכשתי חברים ישראלים חלקם צברים וחלקם עולים חדשים כמוני והפכתי להיות ילדה ישראלית שאוהבת את ארצה בכל נפשה ומעודה ויודעת, מתוך ניסיון אישי, שאין לנו ארץ אחרת.

הזוית האישית

אריאל: היה לי כייף שסבתא הגיעה לבית הספר למרות שבהתחלה זה היה מוזר ומעט התביישתי בפני החברים. עם הזמן נהניתי לראות את סבתא משוחחת איתי ולומדת להפעיל את המחשב.

שושי: הגעתי כל פעם מנהרייה הרחוקה אך עשיתי את המאמץ הזה בשמחה והנאה רבה כדי לפגוש את הנכד שלי.