מאגר סיפורי מורשת

שמי יואל הרשקו. נולדתי ב-14 באוקטובר, שנת 1941, בעיר רומאן ברומניה. אמי נולדה גם היא ברומאן ואבי יליד העיר יאצי. הייתי הצעיר מכל ילדי המשפחה, לאחי הבכור קראו משה, לאח השני יחזקאל, לאחותי פרידה. שבע שנים אחריה, נולדתי אני.

העיר רומאן, בה נולדתי, שוכנת במרכז רומניה, חלקה הדרומי גובל במולדובה. רומאן הייתה עיר כפרית, בתיה היו בני שתי קומות, הבניינים היו מוקפים בחצרות גדולות ורחבות.

מקור שמי ושם משפחתי

נקראתי על של אבי, שמו ברומנית היה יוליס, בעברית יואל, אבי נרצח שלושה חודשים לפני שנולדתי. הנאצים והרומנים שיתפו פעולה ברצח יהודים, אבי נרצח על ידם ברכבת המוות. שם אימי פייגלה, פירוש השם הוא ציפור, לבתי הבכורה קראנו ציפורה ובקיצור ציפי, על שם אמי.

שם המשפחה המקורי שלי הוא סגל. נולדתי בשם זה, זה שם משפחתו של אבי. אבי היה קומוניסט, לא סתם קומוניסט, היה פעיל מאד במפלגה הקומוניסטית הרומנית ושימש כסגנה של אנה פאוקר שעמדה בראש המפלגה הקומוניסטית והייתה לימים שרת החוץ של רומניה. אבי היה אמור להחליפה בהנהגת המפלגה ובגלל שרדפו את הקומוניסטים היה צריך להסוות את זהותו. הוא החליט לשנות את שם משפחתו להרשקו, שם משפחתה של סבתו מצד אמו. מאז ועד היום אנחנו נושאים את השם הרשקו.

רכבת המוות

רכבת המוות הייתה אחת משיטות ההשמדה של יהודי רומניה. הנאצים נכנסו לעיר, על מסילת הרכבת החנו רכבת משא, לרכבת זו היו קרונות אטומים, ללא חלונות וללא אוורור. לתוך הקרונות דחסו ללא רחמים מאות אנשים, מספר עצום של יהודים, לא היה מקום לזוז, אי אפשר היה להניע יד או רגל. בהינתן ההוראה הסיעו את הרכבת הלוך וחזור, הלוך וחזור על המסילה משך שעות רבות כדי שהיהודים ברכבת יחנקו למוות.

אחרי כמה שעות כשהרכבת הייתה נעצרת היו פותחים בבת אחת את הדלתות והיהודים היו נפלטים ונופלים החוצה, רובם מתים ומעט מאד חיים. אבא שלי מצא את מותו ברכבת זו, רכבת המוות, הוא היה צעיר לימים, בן 34 שנים סך הכל , אך לא הצליח להחזיק מעמד ולשרוד. שני אחיו הגדולים ממנו שהיו באותה רכבת שרדו ונשארו בחיים.

העלייה לישראל

בשנת 1950, אמי ואני בן התשע, עלינו לישראל באונייה שהיגיעה לנמל חיפה. לא חששתי מהעלייה, אמי סיפרה לי על הארץ וידעתי שאחיי הגדולים נמצאים שם. הם עלו לישראל כבר בשנת 1947 עם תנועת “גורדוניה”, דרך איטליה ובעזרת הסוכנות היהודית.

אחותי עלתה גם היא לפנינו באוניית מעפילים שנתפסה ונשלחה לקפריסין עד לשחרורה והבאת נוסעיה לארץ. לא זכור לי דבר על התנאים באונייה או על ההפלגה עצמה. הייתי ילד ולא דאגתי, לא לדרך ולא לבית החדש.

מנמל חיפה העבירו אותנו למעברת רחובות. במשך שלוש שנים, עד שנת 1953, למדתי בבית הספר שבמעברה. בחורף 1953 היו תנאי מזג אוויר קשים ביותר בתקופת החורף, בגלל גשמים עזים וסערות המעברה הוצפה, האוהלים התפרקו ועפו ברוח ולכן אספו את ילדי המעברה והעבירו אותם לקיבוץ רוחמה.

לאחר מספר חודשים ברוחמה ביקשתי מאמי לעבור לגור בקיבוץ. אהבתי מאד את החיים שם. אמי הסבירה לי שמטעמי פרנסה (היא עסקה למחיתנו בקטיף תפוזים ותיקון בגדים) לא תוכל לאפשר לי לחיות בקיבוץ, אבל פנתה לעליית הנוער בבקשה לדאוג לי. לא עברו מספר שבועות ונמצאה קבוצה מתאימה לגילי בקבוץ דן, הצטרפתי לקבוצת בני 10 בדן שבצפון.

החיים כילד בקבוץ דן

המעבר לקיבוץ "דן" זימן לי חיים חדשים: קודם כל הייתה לי הזדמנות להשתפר וללמוד עברית. במעברה דברו מעט מאד עברית כי היו אנשים מארצות שונות ששוחחו בשפת המוצא שלהם ואפילו שהיו שיעורי עברית כמעט ולא הייתה הזדמנות להשתמש בשפה. בבית אמי דיברה איתי אידיש.

כשהגעתי לדן למדתי עברית בצורה מסודרת ובקצב מהיר, כל האנשים והילדים סביבי דברו רק עברית, יצא שמיד ובקלות השתלבתי בשפה. גם המצב החברתי שלי השתנה, פתאום היו לי חברים, כולם בני עשר, בני גילי, הכל עשינו יחד, כל היום היינו יחד, היינו שווים אחד לשני, היחסים היו כל כך קרובים שעד היום אנחנו בקשרים הדוקים.

זכורים לי לטובה המורים והמחנכים שלוו אותי בדן. תמיד דאגו שנרגיש נוח, שנרגיש בבית. עקבו לא רק אחרי רמת הלימודים שלנו, אלא גם אחרי ההרגשה והבעיות האישיות. אחת הפעילויות השכיחות היו טיולים, גם בסביבה הקרובה וגם ברחבי הארץ. בשעות הפנאי שיחקנו כדורגל.

בדן לא רק למדנו, מגיל 11, אלא אחרי שעות הלמודים יצאנו לעבוד. כל יום עבדנו שעתיים, אני בחרתי לעבוד במוסך ובגיל מאוחר יותר עבדתי בפלחה. תפקידי היה לרסס את השדות מפני מזיקים. חומרי הריסוס מסוג פרתיון היו רעילים, בתקופה זו לא היו מודעים מספיק לנזק שיכול להיגרם מהם למרסס עצמו. בגלל החום הכבד, בשעות הצהרים בעיקר, עבדנו ללא חולצות וללא כיסוי ראש, זאת אולי הסיבה שעם השנים חליתי בסרטן העור.

תקופת הצבא

בגיל 18 גוייסתי לצה"ל. שירתי בנח"ל מוצנח. עברתי סידרת אימונים בצניחה וכדי לקבל כנפי צניחה צריך היה לבצע צניחה חופשית. חיכיתי לכנפיים האלה בכיליון נפש. יום לפני הצניחה החופשית סדקתי את הרגל וחששתי שאפלט מהקורס. משך כל היום לא הורדתי את הנעליים הגבוהות, ישנתי איתן, השתמשתי בהן כקיבוע לסדק ברגל ולא סיפרתי לאיש שאני פצוע.

הגיעה שעת הצניחה, המפקד על הקורס, שהיה קצין בכיר, התמלא פחד וחשש להדגים לנו צניחה חופשית. צניחה ללא מצנח וכשמגיעים לגובה מסוים מעל לקרקע, פותחים ידנית את המצנח. התנדבתי לבצע במקומו את המשימה, צנחתי צניחה חופשית, פעם ראשונה בחיי, עם רגל סדוקה, הצלחתי להוות דוגמה לחברי, הרגשתי גאוה!

ההכרות עם סבתא שפרה והקמת משפחה

סבתא גוייסה לצבא ויחד עם עוד שבע בנות עירוניות צורפה לגרעין סאסא. בשלב מסוים הגיעה לקיבוץ דן ואחרי חצי שנה הייתה אמורה לעבור לשרת בהיאחזות מי עמי. מזכיר הקיבוץ הציע לקבוצת הבנות לצאת מהנחל ולהישאר בדן במסגרת של"ת (שרות ללא תשלום). בין השירות בנח"ל לשירות במסגרת של"ת, בזמן טיול סבתא נפצעה קשה בברך ולאחר טיפול רפואי רציני, הוחזרה לקיבוץ דן. עם הגיעה לדן נפגשנו לראשונה ליד חדר האוכל ומאז נקשרנו זה בזו. אחרי מלחמת ששת הימים בפברואר 1968 התחתנו. יש לנו שלושה ילדים וחמישה נכדים.

כמסר לנכדיי אני מאחל להם שילמדו ברצינות, שירכשו מקצוע מעניין ומתאים להם ושילכו בדרך האמת והישר.

הזוית האישית

גל הנכד המתעד: מאוד נהניתי לעלות לעשות את התיעוד במסגרת התכנית כי רציתי לדעת עוד על סבי והיה לי מאוד מעניין.