מאגר סיפורי מורשת

שמי דליה הרטוג, נולדתי ב1955 בעיר צפת.

בתור ילדה קטנה גרתי בעיר העתיקה של צפת, שבנויה ממבנים מאוד צפופים, סמטאות ובתי קרקע. אהבתי לגור בצפת, רוב המשפחה שלי גרה שם.  אני זוכרת את גן הילדים, ומאוד אהבתי את הגננות. אני זוכרת גם שאהבתי את חג השבועות, להכין טנא ולשים אותו על הראש. בשנותיי הראשונות בבית הספר מ- א׳ עד ח׳ למדתי בבית ספר ממלכתי א’ שהיה קרוב לביתי.

בבית ספר התיכון, מ-ט׳ עד יב׳ למדתי בבית ספר עיוני בצפת, שבו למדו ילדים מיישובים נוספים באזור. למדתי במגמה הומנית שהמקצועות המוגברים בה היו ספרות, היסטוריה ותנ״ך. שמחתי ללמוד שם כי אהבתי את המקצועות, מתמטיקה (טריגונומטריה ואלגברה), ספרות וגיאוגרפיה במיוחד. אהבתי את רוב המורים והערכתי אותם. היו לי שתי חברות טובות מבית הספר ושני חברים בנים, היינו חבורה מגובשת.

אני ושתיים מחברותי היינו כל היום ביחד – בכיתה ואחרי הצהריים. וכאשר יצאנו לטיולים היינו ישנות באותו אוהל. עם הבנים היינו הולכים למסיבות ורוקדים ריקודים סלוניים. היינו מבלים ביחד במסיבות בשישי בערב, בבתים פרטיים, והולכים לצפות בסרטים שהיו מוקרנים באחד משני בתי הקולנוע שהיו בצפת. החברות שלי היו השכנות שלי, כולנו גרנו בבניינים באותו הרחוב. שלושה בניינים אחד ליד השני, כאשר בכל בניין גרה מישהי אחרת- לילי, עידית ואני.

 אירוע מצחיק שקרה לנו – כשהיינו בתיכון נסענו לטיול של שלושה ימים במדבר יהודה, וישנו בשטח באוהלים. עידית, לילי, אני ועוד חברה בנינו אוהל קטן עם יתדות. החלטנו שאנחנו קושרות יתד אחד לגלגל של משאית הנוסעים שהסיעה אותנו. לא רצינו לעבוד קשה ולדפוק יתדות בקרקע, אז סיכמנו שיתד אחד נקבע למשאית. שמנו בכוונה את האוהל ליד המשאית כדי שתגן על האוהל מפני הרוח. מוקדם בבוקר הנהג של המשאית היה צריך לנסוע להביא לחמניות לארוחת בוקר, ואנחנו עוד ישנו באוהל. זה היה בשעה חמש בבוקר והמשאית סחבה איתה את היתד שמשך את האוהל והאוהל נפל עלינו, לא קרה לנו כלום וכולנו צחקנו.

אני בקשר עם אותן חברות עד היום דרך הפייסבוק. היום לילי גרה ברמת השרון ועידית גרה בצפת. עם הבנים אין לי קשר היום.

שגרת היום-יום שלי הייתה ללכת לבית הספר וללמוד, לפגוש את חברי הכיתה וילדים מכיתות אחרות, ולעשות כל מיני פעילויות בצהריים. היינו חוזרים הביתה בסביבות אחת. סבתא שלי גרה מאוד קרוב אלינו, והרבה פעמים הייתי הולכת אליה אחרי בית הספר. כשהיינו עוברים דרך הרחוב שלה, הייתי אומרת לה שלום, לפעמים היא הייתה נותנת לי משהו לאכול, והייתי ממשיכה הביתה. אמא שלי הייתה חוזרת הביתה בסביבות שלוש אבל הייתה לנו בבית מטפלת שדאגה לנו. אני זוכרת שהיא טיפלה בנו במהלך כמה שנים.

בשעות אחר הצהריים היינו מכינים שיעורים ומשחקים בחוץ. לא היו אז טלפונים, שיחקנו בעיקר בבית במשחקי קופסא, ומשחקי קלפים. בחוץ היינו משחקים קלאס, תופסת, ומחבואים. היינו הולכים לחברים, ומשחקים הרבה עם בובות, במשק בית, ברופא ואחות. גם במורה ותלמידים מאוד אהבתי לשחק. הייתי חוזרת הרבה פעמים על דברים שלמדתי בכיתה, ומיישמת אותם במשחקי מורה ותלמידים.

שיחקנו בחוץ כשהיה מזג אוויר טוב, כי החורפים בצפת היו מאוד קרים וגשומים. מזג האוויר בצפת הוא קר מאוד בחורף, משום שהיא גבוהה ובנויה על הר. לאחר שההורים שלי היו מגיעים, היינו מכינים ארוחת ערב, מתקלחים והולכים לישון.

בתור ילדה הייתי קוראת הרבה מאוד ספרים ומאוד אהבתי ללכת לספרייה. אבא שלי היה לוקח אותי לספריה להשאיל ספרים.

בגיל יותר מאוחר השתתפתי בחוג ריקודי עם ובגיל אחת-עשרה התחלתי  ללמוד לנגן בפסנתר. השיעורים הפרטיים בפסנתר התקיימו מול הבית שלנו, כאשר באותו זמן כבר גרנו באזור אחר בצפת, לא בעיר העתיקה. ניגנתי בעיקר יצירות קלאסיות והייתי מתאמנת הרבה בבית. היה לי בבית פסנתר כנף שההורים שלי קנו לי. פסנתר הכנף היה גדול מאוד ותפס חלק גדול מהסלון, שם הייתי מנגנת. אני זוכרת שעל הכנף הגדולה של הפסנתר ישבה בובה גדולה שמאוד אהבתי אותה, וכך הייתי מנגנת לבובה. מאוד אהבתי לנגן וניגנתי כמעט עד סוף התיכון.

בצעירותי הייתי חלק משבט הצופים בצפת, שם היינו עושים כל מיני פעילויות בחוץ, ובמסגרת הפעולות, היו הרבה שיחות עם המדריכים במועדון. למקום קראו בית גדעון.

היינו משפחה גדולה, לאבא שלי היו עוד חמישה אחים. אהבתי לטייל ביחד עם כולם. אני זוכרת את הטיול לירושלים שהיה משמעותי עבורי ומאוד אהבתי אותו.

אחרי מלחמת ששת הימים הייתי בערך בגיל בת-מצווה, לאבא שלי ולדודים שלי היו משאיות להובלת נוסעים. נסענו כל המשפחה המורחבת במשאית לטיול בירושלים וישנו בשטח. זו הייתה הזדמנות להתראות עם חלק מבני המשפחה, שגרו בחיפה ולא הייתי איתם בקשר יומיומי. שמרנו על קשר טוב עם בני הדודים.

אהבתי לחגוג עם כל המשפחה את חג הפסח. ערכנו ליל סדר של כמה עשרות אנשים. זה היה חג משפחתי מאוד. היינו נוסעים לחיפה להורים של בת דודתי ראובנה. הם היו מארחים את כולם. אחרי הארוחה היינו ישנים שם ולא חוזרים הביתה לצפת. כל המשפחה הייתה פורסת מזרונים בסלון וזה היה ממש כיף. כל הילדים היו משתוללים ועושים מסיבת פיג'מות. למחרת בצהריים היינו שוב מתכנסים לאכול, השולחן היה כבר ערוך ונשארו שאריות אוכל מהערב הקודם.

היחסים שלי עם המשפחה היו טובים. הייתי "ילדה טובה צפת". לא היו קונפליקטים או ריבים מיוחדים. אני לא זוכרת בעיות מיוחדות. ההורים שלי אפשרו לי מה שביקשתי וסמכו עלי. הייתי ילדה בוגרת, אבל הייתי רבה הרבה עם אחי רמי שצעיר ממני בשנתיים. היינו רבים על כל מיני שטויות.

עזבתי את צפת כשהתגייסתי לצבא בגיל שמונה עשרה. הייתי בטירונות ואח"כ בבסיס של משטרה צבאית. הייתי מגיעה הביתה אחת לשבועיים-שלושה לסוף השבוע. בצבא שלחו אותי להיות שוטרת צבאית, ומאוד לא רציתי את התפקיד הזה ולא אהבתי אותו. שירתי בתפקיד הזה  כחודש, ועברתי לתפקיד אחר בעזרתו של חבר של אבא שלי, שהיה קצין במשטרה הצבאית החוקרת. זו יחידה שעוסקת בחקירות של המשטרה הצבאית. שירתי שם כפקידה. הייתי מרוצה כי זה היה תפקיד פקידותי, במשרד. הייתה לי אינטראקציה עם החוקרים. את השירות הזה אהבתי מפני ששם גם הכרתי את סבא. סבא היה חוקר במצ"ח. הכרתי אותו בסביבות גיל עשרים.

מיד אחרי הצבא הלכתי ללמוד באוניברסיטה בחיפה. ביקשתי שחרור מוקדם, הייתי צריכה להשתחרר בנובמבר ושחררו אותי באוקטובר כדי שאוכל להתחיל את שנת הלימודים. פעם לא היה מקובל לצאת לטיול של אחרי צבא. היום סדר הדברים שונה.

אני לא מסתכלת אחורה בגעגועים. אין משהו שהייתי רוצה לשנות. הלכתי במסלול שתכננתי לעצמי. כבר בתיכון חשבתי מה אני רוצה לעשות אחרי הצבא, ועבודה סוציאלית הרשימה אותי. המסלול שלי היה ידוע מראש ואהבתי אותו, לא הייתי משנה אותו.

המסר שסבתא מעבירה לי הוא: להאמין בעצמי וביכולות שלי, לסמוך על עצמי ועל האינטואיציה שלי, לתת מעצמי ולהשמיע את הקול שלי.

הזווית האישית

סבתא דליה: זאת חוויה טובה להיזכר בילדות, ובעיקר להעביר את מורשת סיפור ילדותי בצפת, לנכדתי הסקרנית והמוכשרת שגילתה התעניינות אישית, מעבר למשימה הבית ספרית.

הנכדה אלה: היה לי מאוד מעניין וכיף להקשיב לסיפורים המשפחתיים והאישיים, גיליתי המון דברים חדשים, והרגשתי שהמשימה קירבה ביני לבין סבתא.