מאגר סיפורי מורשת

היי שמי יפה שחר סאקס נולדתי בשנת 1942 באיראן שאז נקראה פרס. אני בת הזקונים, היינו שלוש בנות ובן במשפחה. בהיותי בת חצי שנה, אבי נפטר ז"ל.

העלייה לישראל

בהיותי בת שמונה, בשנת 1950, עלינו לארץ ישראל, עם אמי ושלושת אחיי. אמי הייתה ציונית, היא רצתה לבוא לישראל, ובנוסף רצתה לשנות את  אורח החיים, כי להיות אלמנה בפרס היה מאוד קשה. היא העדיפה לבוא לישראל ולהתחיל חיים חדשים פה בארף, למרות  שהיא לא ידעה את השפה והייתה אלמנה עם ארבעה ילדים קטנים.

כשעלינו לישראל נחתנו בשדה התעופה ומיד העבירו אותנו למעברה ב"בית ליד", קיבלנו אוהל משפחתי והייתה שם מנורת נפט, שתי מיטות וקיבלנו שמיכות. זו הייתה השנה הכי קרה במדינת ישראל, בשנת 1950 ירד שלג בכל הארץ! גם ב"בית ליד" קפאנו מקור. לא היו אמצעי חימום, היינו באוהלים, חלק מהאוהלים עפו מהרוח והגשם דלף לנו לתוך האוהל.

אמי התחילה לעבוד בפרדסים. במעברה היה חדר אוכל וקיבלנו מזון, אבל היו קשיים כלכלים, לכן הייתה תקופה שעברתי לגור עם קרובי המשפחה, אחיותיי עברו לפנימיית בן שמן ואחי עבר לישיבה. באותה עת הייתה בארץ תקופת הצנע וחילקו  לנו תלושי מזון בהם קבלנו כמה מצרכי יסוד: חמאה, אבקת חלב, אבקת ביצים שמנת ועוד. לא היו טלפונים, לא היו מקררים, במקום מקרר היינו שמים קרח.

זאת הייתה תקופה שלא היה לי קל בה, אבל במשך הזמן המצב השתפר. עברנו למעברה בבת ים והמתנו לקבל שיכון, כדי שיהיה לנו בית משלנו. אמי התחילה לעבוד כעוזרת בית בבת ים ואני חזרתי לגור איתה. התחלנו לעבוד בבית חרושת ברמות ים.  אחר כך קיבלנו אישור למגורים בשיכון, בשכונה שהייתה כולה וילות של אנשים מהפלמ"ח. מסביב לוילות בנו שיכונים דו קומתיים קראו לזה "שיכוני ההסתדרות" ושם קיבלנו בית והתחייבנו למשכנתא אותה שילמנו בכל חודש. מסביב לביתנו הכל היה חולות, אבל הייתה הרגשה טובה שסוף סוף יש לנו בית. אחיותי חזרו הביתה, אחי עבר ללמוד בית ספר במקווה ישראל ושוב היתה אווירה של משפחה. אחי, אחרי סיום לימודו התגייס לצה"ל.

במהלך השנים, אחיותי התחתנו. אני למדתי בבית ספר "ראשונים", מאחר שעברתי מבית קרובי המשפחה חזרה לבת ים, לא למדתי בצורה מסודרת בבתי ספר והיה לי פיגור מבחינת הידע. הייתי צריכה להתאקלם ולהשלים את החומר. באותה תקופה, היו יחסים מאוד יפים הייתה עזרה הדדית בין הצברים לעולים החדשים שהיינו במיעוט. הייתה עזרה גדולה מהמורות והמורים והתקדמתי יפה. למדתי עד כיתה י' בבית ספר תיכון ואז בחרתי מקצוע כדי שאני אוכל לעזור בכלכלת הבית וגם כדי שיהיה לי מעניין. בחרתי במקצוע לבורנטית, למדתי ביפו ברחוב עזה. את הלימודים מימנתי בעזרת מלגת לימודים – סטיפנדיה, בה זכיתי. זה מקצוע שלומדים בו הרבה כימיה ופיזיקה. קיבלתי מלגת למימון הלימודים, למדתי בערב וביום עבדתי תוך כדי לימודים. מצאתי עבודה בבית המהנדס אצל פרופסור גולדברג. עבדנו עבור הצבא, סיפקנו להם מערכות אופטיות לחיל האוויר – בעבודה זאת, בה עבדתי, נדרש סיווג ביטחוני גבוה.  מקום עבודתי נקנה על ידי אלקטרו אופטית חברה העוסקת בפיתוחים והם עברו לקראת המדע בנס ציונה.

 מפת קריית המדע בנס ציונה

עבדתי במחקר על הלייזר כלבורנטית מסייעת עם פיזיקאים מאנגליה ומהולנד. עברתי הדרכה והתחלתי לעשות ניסוים על הלייזר. בהמשך הצטרפו סטודנטים בטכניון בחיפה, שעזרו לנו בעת חופשתם במחקר על הלייזר. בסוף הצלחנו להכין לחיל האוויר עדשות מתאימות למצלמות שלהם.

בעבודתי רכשתי ניסיון רב, באלקטרו אופטית, בעבודות שנעשו עבור התעשייה הצבאית ובהכנת עדשות מתאימות למצלמות שלהם. בהמשך עבדתי עם פיזיקאית, שבעלה היה זמר אופרה וכך זכיתי לחוות ולראות הופעות אופרה ונחשפתי לעולם תרבותי של הופעות תיאטרון הבימה ובקאמרי, בהשתתפות שחקנים מעולים.

בזמן מלחמת ששת הימים העבירו אותי, לתעשייה צבאית בתל השומר. זאת הייתה תקופה קשה, אחרי המלחמה, חזרתי לעבוד בתעשיה אלקטרו – אופטית כמבקרת איכות של ייצור עדשות המשמשות לעדשות אופטיות.

במהלך השנים התחתנתי ואחרי חמש שנים עם הולדת בני בחרתי לפרוש מעבודתי והתמקדתי בגידול בני ובתי שנולדה לאחר מכן. באותה עת מכירת ספרים, נעשתה על ידי מכירה מבית-לבית, מדלת-לדלת. רכשנו לילדנו בגיל צעיר מאוד את האנציקלופדיה העברית, באותה תקופה טרם סיימו לכתוב את כל הכרכים ובכל פעם רכשנו את הכרכים שיצאו כבר לאור. השתדלנו לחשוף את ילדינו לתרבות המזרחית והתרבות המערבית. ילדי גדלו, הצטרפתי לעבודתו של בעלי בייצור תכשיטים. ילדי בגרו סיימו לימודיהם ואת השירות הצבאי והתחילו את הלימודים באוניברסיטה.

השם שלי

בפרס קראו לי השמט, זה היה השם של אחות המלך. בארץ לא ידעתי את המשמעות של השם יפה, אם הייתי יודעת לא הייתי בוחרת את השם הזה, כי לא נחשבתי לכל כך יפה. הגבות שלי היו מחוברות והייתי כהה, קראו לי "כושית", אבל לא נעלבתי. הייתה לי חברה ממש טובה, הייתי החברה הכי טובה של הבת של ראש העיר. אני זוכרת שהיה להם בית מפואר – למרות הפערים היינו חברות טובות – הפערים לא הפריעו לי.

הורי

אמי, טורקיאון אירן ילידת 1918 ז"ל. אבי חביב חיים יליד 1915 – שניהם ילידי פרס. אמי  במקצועה הייתה ממש אמנית והייתה סורגת שטיחים פרסיים ואבי עבד במחקר צבאי.

סבתא וילדיה

עצמאות

במהלך השנים עברנו לגור בבית פרטי בראשון לציון, ולמרות הרווחה הכלכלית המשכתי בעצמי לעשות את רוב העבודות בבית. מאמי רכשתי את כוח הרצון, העצמאות הונחישות לבצע הכל, בכוחות עצמי! תמיד הייתי עצמאית: החל מניקיון הבית, עבודות גננות, צביעת הבית וכל מלאכה שרציתי לעשות.

ילדי בגרו והתמסדו, זכינו למשפחה מורחבת מלוכדת, אוהבת ומחבקת. נכדי האהובים והאוהבים, שיתפו אותנו כל העת בחיים. לצערי, באוגוסט 2017 נפטר בעלי ז"ל, אבל ילדי ונכדי דואגים לי ואוהבים כל העת, אני מודה לאלוהים, גאה במשפחתי התומכת.

סבתא אמא ואני

הזוית האישית

שירה: סבתוש היקרה, מאוד נהנתי לעבוד עם סבתא ולשמוע סיפורים מדהימים על ילדותה ועל חוויותיה. היא מאוד קשובה מעניינת ואהובה.

סבתא יפה: תכנית הקשר הרב דורי תורמת רבות. מקרבת ומחזקת את הקשר ביני לבינך, המחזק את האהבה שלנו. שירה נכדתי האהובה, היקרה, אני גאה בך על הסבלנות שלך והתענינות והתמקצעות בכל פרט ופרט. הקשבת בקשב רב וברצון רב לדעת הכל, אני גאה בך כל כך במסירותך לעבודה זו. ומה הייתם רוצים להגיד ולאחל אחד לשני