מאגר סיפורי מורשת

שמי דליה גלבוע סבתא של איתמר

נולדתי במלחמת העולם השנייה ברמתיים (מה שהיא היום הוד השרון), ואבא שלי לא רצה שאני אוולד במהלך מלחמת העולם השנייה בגלל שבמלחמות לא יולדים ילדים, ואמי התעקשה בטענה שהמלחמה הזאת תהיה ארוכה ואם היא תרצה ללדת אחרי המלחמה היא לא תוכל, מכיוון שאז היא הייתה בגיל 35. יש לי אחות גדולה בשם מינה שגדולה ממני בשבע שנים. שם המשפחה שלנו היה גלטשטיין, "אבן חלקה" בגרמנית.

בביתנו דיברו עברית. אבא שלי הכריח את אימא שלי לדבר עברית, אבל כשההורים שלי רצו לדבר כדי שאני לא אבין, הם דיברו  ביניהם ביידיש או רוסית, ולכן למדתי לאט לאט גם רוסית וגם יידיש.

לכבוד הולדתי בנו שני חדרים, אבל המטבח והשירותים היו בצריף. (עד גיל 12 הבית היה חצי צריף חצי בית). הצריף היה יפה מאוד, גדול, עם דלתות, תריסים ירוקים וגג אדום. הצריף היה מקושט בצמחים מטפסים, וזה הרגיש כמו ג'ונגל. כל השירותים היו שירותים שאבא שלי התקין: בור ספיגה פרטי, מקום לזריקת אשפה וכיסויה, מים של המטבח זרמו וגידלו עץ בננה, חלק מהמטפסים היו ענבים ובכל תקופת השנה היו פירות וירקות בשפע. מאוד אהבתי פירות וירקות.

קום מדינת ישראל 

כשמדינת ישראל קיבלה עצמאותה, הייתי בת שבע. אלו היו שנים של עלייה גדולה. שנות צנע, רמת החיים ירדה ולא אכלנו בשר, ביצים, שוקולד ואכלנו ממתקים בקיצוב נמוך. בתור ילדה לא היה לי אכפת ממלחמות או מחוסר מזון, כל היום שיחקתי עם הכלבים שלי, אכלתי תפוזים מהפרדס, שיחקתי בפרדס, ראיתי חיות ולמדתי עליהם.

הגן

עד גיל חמש וחצי לא הלכתי לגן בגלל מלחמת העולם השנייה ומפני שאימא שלי הייתה לבד במשק. כשאבא שלי חזר מהמלחמה, הוא נדהם כאשר שמע שלא הלכתי לגן, ומייד הודיע שממחר אני הולכת לגן, והייתי מאוד עצובה, כי לא רציתי לעזוב את החיות במשק הביתי שלי. אחרי שנות הגן הלכתי ללמוד "בית ספר לילדי עובדים בכפר מלל".

איך החלטתי לא ללכת לגן

הגעתי לגן בודדה, בלי אף חבר. אפילו הגננת לעגה לי שרקמתי לא יפה. אז חלטתי שמאותו רגע – אני לא הולכת לגן. אמרתי לאמי שהגננת חולה ואין גן. אמי הייתה עסוקה במשק, בפרדס, בבית והאמינה לי. עברו שבועיים – והגננת נזכרה לבוא לביתי לשאול מדוע אני לא באה לגן? כשהבינה אמי ששיקרתי, היא לא כעסה, אבל שלחה אותי בחזרה לגן, שם רכשתי חברות והתגברתי על תסכולי.

 תמונה מתקופת השירות הצבאי

הכלבים שלי והכלבת

"בוקית" הייתה הכלבה המיתולוגית שלי. אחותי הגדולה מצאה אותה וליטפה אותה כשחיכתה לאוטובוס בתחנת האוטובוסים. כשהאוטובוס הגיע, אחותי עלתה ואחריה עלתה גם הכלבה. שתיהן הגיעו הביתה ומאז בוקית נשארה איתנו. היא הייתה כלבה חכמה, מופלאה וטובת לב. היא גידלה דורות של כלבים: הבכור היה "פזי" הטיפש אך החמוד, והצעיר "קטיושה" שכל כך אהבתי… קטיושה היה קרוי על שם מסלובה "קטיושה" גיבורת "התחיה" של לב טולסטוי. בסופו של דבר, כולם מתו או מכלבת (לא היה קיים אז חיסון), או מרעל שפוזר בסביבה נגד תנים. בילדותי החברים הכי טובים שלי היו הכלבים שלי, אלא שמחלת הכלבת פגעה בהם אחרי שנדבקו ממנה בפרדס.

פוקסי "השועלון" היה הראשון שחלה בכלבת. הוא התבצר בחצר והיה עוין. לא העזנו לצאת מהבית עד שאבי חזר מהעבודה ובנסיון לתפוס את פוקסי, הוא ננשך.

קטיושה היה כלב חמוד שמאוד אהבתי. הייתי בטוחה שהוא נקבה, ולכן קראתי לו בשמה של גיבורה של לב טולסטוי. כשנדבק בכלבת הוא התנהג אליי יפה, וליטפתי אותו עד שאימא שלי הזהירה אותי לא ללטף אותו, בגלל שיש לו כלבת.

סבתא דליה

סבתא מספרת לאיתמר על חגיגת הבת מצווה שלה – בתקופה ההיא

הזוית האישית

סבתא דליה: לסיכום, העבודה של איתמר נכדי על משפחתו נעמה לי מאוד וקירבה בינינו. תמיד שוחחנו על נושאים שונים, ואפילו על סיפורי ילדותי, אבל במסגרת זו של יחסי נכד וסבתא היה מעניין ומשמח כאחת.

איתמר: אני מאוד נהניתי בעבודה זו, כי היא קירבה ביני לבין סבתי, כי אפילו בתקופת הקורונה שלא יכולנו לראות אחד את השני, יכולנו לדבר על סיפורי הילדות שלה, מה שקירב בינינו מאוד.