מאגר סיפורי מורשת

שמי הדסה אברהם, נולדתי בעפולה, בשנת 1948, גדלתי ולמדתי בעפולה, הייתי מורה לתנ"ך,

בעלי ואני חיים באושר, שמו משה, ביחד יש לנו שלושה ילדים, נרדית הבכורה, לנרדית יש ארבעה בנות, אחת עוד מעט מסיימת צבא, אחת מתגייסת עוד מעט, אחת בתיכון, והאחרונה בחטיבה. לביא האמצעי, ללביא ארבעה ילדים, אחת בתיכון, אחד בחטיבה, והשתיים האחרות ביסודי.

ושלומית ילדתי האחרונה, (שלומית היא בעצם אמא של הילה) לשלומית ארבעה ילדים, אחד בחטיבה, וכל השאר ביסודי.

בילדותי בעפולה קפצתי הרבה בחבל. לפעמים הייתי קופצת לבד, ולפעמים הייתי משחקת עם חברות, שתי בנות היו מגלגלות את החבל והאחרות היו קופצות. מי שהיתה נפסלת, היא הייתה מגלגלת את החבל. החלום שלי שתחזור לי היכולת לקפוץ בחבל . אני מתאמנת יום-יום, ומי יודע, אולי אצליח לקפוץ בחבל.

פורים בעפולה

מדובר על תקופה שלפני 70 שנה, עפולה הייתה כמו כפר קטן עם מעט תושבים, כולם הכירו את כולם. העיר עדיין לא הייתה כל כך מפותחת, לא היו כבישים ובחורף, בכל מקום היה בוץ. בתקופה הזאת לא היו כל כך חנויות בעפולה ולא היה ניתן לקנות תחפושת בחנויות, אמא שלי (הסבתא רבתא של הילה) תפרה לי תחפושת "אחות" מסדין ישן שהיה לה.

את התמונה צילם האבא שלי (סבא רבתא של הילה). במצלמה האישית שלו, למעט מאוד אנשים היה מצלמה, מדובר היה במוצר נדיר. בתקופה זו לא היו מצלמים כל כך הרבה כמו היום, היו הולכים לצלם להצטלם  אצל צלם מקצועי, או למי שהייתה מצלמה בבית, צילם בעצמו. יחסית לתקופה הזאת (1951) שלא היה שום דבר, סה"כ התחפושת יפה, מלאה ומוצלחת. כל הכבוד לסבתא רבתא שלי.

מהתמונה הזאת למדתי שהילדות של סבתא שלי הייתה בתקופה של ראשית קום המדינה והיה מחסור בכל דבר אבל בסה"כ היה אפשר להסתדר ונראה לי שלסבתא שלי הייתה ילדות מאושרת.

תקופת בית הספר שלי ועבודתי

בתקופת בית הספר של שנות החמישים, למדו בו מקצועות שכבר אינם היום כמו: מולדת, זימרה, חקלאות, כלכלת בית. למדנו עד כיתה ח', ואחר כך עברתי לתיכון. בתיכון הלימודים היו רציניים מאוד, המורים הכינו אותנו לבחינות הבגרות. כשסיימתי את לימודיי בתיכון למדתי באוניברסיטת חיפה בחוג לתנ"ך וספרות. לאחר מכן עבדתי בתור מורה בחטיבת ביניים במשך ארבעים שנה.

בבית הספר, בחוות השומר, הכרתי את המורה משה שלימד מתמטיקה, לימים בעלי. באותה שנה שהכרנו, בחופש הגדול, התחתנו באולם בחדרה. אחרי שנתיים נולדה נרדית, בתי הבכורה, אחרי עוד שלוש שנים נולד בני לביא ואחרי עוד ארבע שנים נולדה שלומית, אמא של הילה. באותו חודש ששלומית נולדה היה אירוע היסטורי, נחתם הסכם השלום בין מצרים לישראל, לכן החלטנו לקרוא לה "שלומית".

ההזמנה של החתונה של הוריי

בתמונה הזמנה לחתונה של סבא רבא לוי עם סבתא רבתא יפה. קיבלתי את ההזמנה מאימא שלי לפני מותה. ההזמנה נשמרה אצל אמא שלי ומאז מותה היא אצלי. הזמנה זו לחתונה מלפני 75 שנה, יצחק בקשי ורעייתו, הורי החתן שהם ההורים של הסבא רבא שלי, והסבא של אמא שלי שהוא הסבא רבא שלי. בזמנו היא שימשה להזמנת האורחים לחתונה וכיום ההזמנה משמשת לתעודת זיכרון.

כשהייתי ילדה נהגו לשלוח מברקים לחתן ולכלה לברך אותם לחתונתם, כלומר, מי שלא הצליח להגיע לחתונה. מען למברקים כתוב בהזמנה (היום אנחנו בעידן הדיגיטלי, כבר לא שולחים מברקים).

בחרתי להביא חפץ זה מכיוון שזהו מסמך מאוד מרגש בשבילי, וזאת משום שכתוצאה מהחתונה, אחרי עשרה חודשים אני נולדתי ואחרי עוד שלושים שנה נולדה לי שלומית, אמא של הילה, ואחרי עוד שלושים שנה נולדה לי הילה המקסימה .אני מקווה שההזמנה הזאת תישמר במשפחה גם לדורות הבאים אפילו לנכדה של הילה.

הזווית האישית

סבתא הדסה: אני מאוד גאה בנכדה שלי שהיא בעצם ההמשכיות המוצלחת שלי, אני גאה בה משום שהיא ילדה מחונכת, תלמידה טובה נעימה יפה מוכשרת ומאוד מיוחדת לדעתי. אני מרגישה מאושרת שהיא הנכדה שלי. היה לי כיף להיפגש איתה במסגרת תוכנית הקשר הרב דורי. היא הקשיבה למה שסיפרתי לה, והתעניינה וזה היה לי מאוד חשוב ונעים. חשוב לי מאוד שהילה שמעה על ילדותי ועל השורשים שלי, אני מקווה שיום אחד היא תספר את זה לילדיה.

הלה: היה לי מאד כיף לגלות דברים על סבתי לעבוד איתה על הפרויקט ולראות את הדברים הישנים כמו ההזמנה, תעודת הלידה, התמונה שלה כשהיא הייתה בת ולשמוע את הסיפורים שלה על הילדות שלה.