מאגר סיפורי מורשת

שמי שולה. הורי קראו לי סלמה. מקור שמי, שלום. נולדתי בבגדד בתאריך 21.12.1940. כשעליתי לארץ ישראל ממש בשער העלייה, הפקידים שישבו  שאלו אותי מה שמי והחליטו ששמי יוחלף לשם עברי, שולמית, ואני לא הבנתי מה זה נקרא להחליף שם. היה מקרה שקראו את השמות ואני ואחותי לא הבנו שהכוונה אלינו. אנחנו עמדנו בצד ובא בן אדם שאחראי וכעס עלי ועל אחותי ושאל למה אנחנו לא עלינו למשאית ולא הבנו על מה הוא מדבר.

כשהייתי ילדה שם המשפחה שלי היה טוויג שעליתי לארץ והתחתנתי שם המשפחה שלי השתנה לתמיר ושחף. עלינו לארץ ישראל בלי ההורים אלא עם זוג זקנים שאמצו אותנו כאילו הם ההורים שלנו תמורת המון כסף. הגענו לקפריסין ומסרו אותנו  לעליית הנוער לשלושה שבועות. היה חורף והיה לנו מאוד קר. כמעט לא היה אוכל, בעיקר אכלנו לחם.

עליתי לארץ בשנת 1951 בגיל 11. במשפחה שלי היו לי עוד שלוש אחיות וחמישה אחים ושמם: מרדכי, נחום, יחזקאל, שולה, אמי, טובה, מאיר ויהודה ואני האמצעית במשפחה.

גדלתי בפרבר שבעיראק, היה לנו בית מאוד גדול, בעל שלוש קומות. חדרי השינה היו בקומה השנייה ובקיץ ישנו על הגג כי היה מאוד חם, (עדיין לא היו מזגנים, רק מאווררי תקרה). דיברתי בבית בערבית בניב יהודי, שהיה מיוחד באותה התקופה ליהודים בעיראק. אהבתי לאכול קובה אדומה, זנגולה (ממתק) שהיו מכינים לנו אותו כסנדויץ

אחרי ארוחה של יום שישי לא היה שום דבר לעשות אז אבא שלי היה מספר סיפורי מתח בהמשכים, כל יום שישי פרק חדש.אחרי ארוחת יום שישי היינו מקבלים שקית ממתקים שהייתה צריכה להספיק לכל השבוע. לפי הציונים שקיבלנו בסוף השנה, יכולנו לבחור מתנה, אם היה הציון טוב אז קיבלנו מתנה גדולה וכך היה לנו רצון להגיע לציונים טובים.

אני זוכרת הרבה שירים בערבית ובעיקר שירים של  ולפעמים אני שרה לעצמי את השירים שלה. המשחקים ששיחקתי: מחבואים, תופסת, קלאס ובעיקר משחקי בנות, להתחפש בבגדים ובבובות עם הבנות. לא הלכתי לגן ילדים, עד כיתה א' הייתי בבית אמא. היה מספר לנו מזה

הבית ספר שלי שהיה בבגדד ששמו עדאל. היה מעורב ליהודים ערבים ונוצרים. פעם בשבוע הייתה שעה שכל דת הייתה נפגשת עם איש דת שלה וכך למדתי מזה יהדות וגם את הא-ב העברית. אני למדתי  עד כיתה ב'.שבנו לבית הספר היינו עומדים בשורות כל כיתה וכך נכנסנו לכיתות. באמצע כיתה ב' ניסנו לברוח מבצרה לאירן ומשם להגיע לישראל אבל תפסו אותנו לפני שעלינו לסירה ובשביל לעבור את שט אלערב הכניסו אותנו למאסר בית 5 חודשים והיה משפט ואבא שלי שילם לשופט הרבה כסף כדי שישחרר אותנו.

לאחר מכן חזרנו בחזרה לבגדד ואחרי 3 חודשים. הגיעו זוג זקנים הביתה עלינו לארץ בלי ההורים. לא חגגו לי חגיגת בת מצווה כי ההורים לא היו בארץ. עבדתי בגיל 10 במשק חי של הקיבוץ בלהבות הבשן כי היינו צריכים לעבוד שעה ואני נהנתי לעבוד. הייתה לי משמעת בבית ומנוחת צהריים הייתה חובה. בשמונה בערב היה כיבוי אורות. אחרי בית הספר הייתה ארוחת צהריים ולאחר מכן היינו צריכים לעשות את כל שיעורי הבית שהיה לנו ואז היה מותר לצאת לשחק.

חגגתי את החגים היהודיים והכי אהבתי את חג הפסח כי היינו מקבלים בחג מתנות. אהבתי לטוס עם סבא יוסף לטורקיה לארץ מולדתו ואהבתי גם לבקר את אחותי בארצות הברית. אני חוגגת את ימי ההולדת של הנכדים שלי.

יצאתי לגמלאות בגיל 60 בשנת 2000. בזמני הפנוי אני אוהבת לעסוק במלכת יד ואני אוהבת לפתור תשבצים, לסרוג ולבשל למשפחה המורחבת.

לול העלייה לארץ

הזוית האישית

למדתי הרבה על סבתא ועל סיפור העלייה שלה לארץ. לא ידעתי שסבתא שלי עלתה לבד לארץ. היה לי מאוד מהנה ומרגש לשמוע את הסיפור שלה.

הגב' שולה שחף מקיבוץ להבות הבשן, השתתפה בתכנית הקשר הרב דורי, בעקבות התכנית ותיעוד סיפורה יחד עם נכדה, שלחה למערכת בתאריך 24.5.17 את חוברת סיפור זיכרונותיה המורחב ציטוט ממכתבה:

" אני מצרפת את הזיכרונות שלי בתור ילדה, בלי שפה, בלי הורים והנדודים שעברתי ממחנה ילדים ועוד מחנה, עד שהגעתי לקיבוץ להבות הבשן ואני בגיל עשר בקושי. את הזיכרונות כתבתי עבור הנכדים. זיכרונות מעירק"