מאגר סיפורי מורשת

שמי אורלי, נולדתי בשנת 1952 במרקש שבמרוקו. ההורים שלי, סימי ויצחק ביטון, זיכרונם לברכה, נולדו במרוקו. לאבא שלי הייתה מספרה אמי הייתה תופרת ונהלה את הבית והגידול של שבעה ילדים, ושמינית נולדה בארץ. במרוקו להוריי היו חיים טובים מאוד. חיינו ברווחה כלכלית, ואילו פה בארץ, ההתחלה הייתה להם קשה יותר, כי הם התחילו את הכול מאפס.

ילדותי במרקש, הייתה נהדרת ונפלאה, ילדות של שמחה והמון משחקים. אני זוכרת אירוע מיוחד כשהייתי בערך בגיל שלוש, האירוע שהתחיל בשמחה גדולה, הסתיים בזכרון כואב בעיקר להוריי, עד לרגע שהחלמתי והתפתחתי כילדה רגילה.

היה ערב חגיגי בעיר לכבוד מלך מרוקו, וכולם במשפחה התארגנו לחגיגה, ומאחר שאמי התעכבה, כדי להכין אותי ליציאה החגיגית, כולם יצאו כבר עם אבי, ואני נשארתי עם אימא. היא הלבישה אותי בשמלה יפה עם סרטים ותיק קטן. אמי נכנסה לרגע להתקלח, ובינתיים אני טיפסתי על חומת החצר שהייתה חומה עם פתחים עגולים, האופייניים לבתים במרקש, טיפסתי עד שהגעתי אל חבלי הכביסה, ולפתע התיק הקטן שלי נפל. בעוד אני מנסה לתפוס את התיק, וילד קטן שהיה למטה לקח את התיק וברח, ואני שכעסתי עליו כל כך, מעדתי ונפלתי מגובה של כ- 3 מטר. אישה שחלפה במקום, עזרה לי ולאימא שלי, ומיד נסעה אתה על עגלה וסוסה ולקחה אותי לבית חולים. פינו אותי לבית חולים שנקרא "סיביל" במרקש. אבי שהלך עם כול שאר המשפחה לחגיגה ולא היה מודע לתאונה, וכשחזר הביתה גילה את מה שאירע. בבית החולים גילו שיש לי שברים באגן וברגליים, ואני זוכרת שכולם המתינו לראות שאני עושה פיפי, כדי לוודא שכל מערכות הגוף עובדות כראוי. רק לקראת הבוקר, גיבסו אותי מהמותניים עד מטה, וכך החזירו אותי הביתה. בבית שכבתי כך כ- 3 חודשים. ההורים טיפלו בי במסירות, וכשהורידו לי את הגבס הרגליים היו נפוחות, עד כדי כך שאמי נאלצה לקנות לי נעליים חדשות במידה גדולה יותר.

העלייה ארצה

תהליך העלייה של משפחתי התחיל, כשנציג הסוכנות היהודית הגיע אלינו הביתה. הוא הציע להוריי ששתי האחיות שלי, מיכל ודולי, יעלו ארצה. הוריי הסכימו בעקבות הלחץ שהוא הפעיל עליהם, כי הוא הבטיח להוריי, שבתוך מספר ימים כולם יעלו לארץ. בינתיים נסגרה הרשימה לעלייה, ונשארנו עוד ארבע שנים נוספות עד שכול המשפחה שנותרה במרוקו תעלה לארץ. אחיותיי הגיעו בתקופה זו לכפר הנוער יוהנה ז'בוטינסקי. והיה להן מאוד קשה, הגעגועים שלהן למשפחה שברו אותנו, וההורים הגיעו למסקנה שצריך לעזוב את הכול, ולעלות לישראל, ופשוט ברחו ממרוקו. העלייה שלנו סוף סוף הגיעה בשנת 1959, באנייה "ארצה". שטנו כחודש וחצי בלב ים, ובמהלך השיט אבי דאג לתספורת לכל העולים שנזקקו לתספורת. באנייה, כשהיינו בלב ים, אבא שלי לקח את מפתחות החנות והבית וזרק אותם לים, לפני כולנו, המשפחה, וזה היה טקס סמלי שהמשפחה שלי מתחילה את הכול מאפס.

ילדות ונעורים בארץ, זכורה לי כילדות טובה. אני זוכרת שלמחרת היום בו הגענו לארץ, אימא לקחה את כולנו לבית הספר ורשמה אותנו לבית ספר "משואה". מהרגע שהתחלנו ללמוד היא החליטה לנסוע למגדל העמק לבקר את סבתא שלי ז"ל, כי הבטיחו לה שמגדל העמק זה חמש דקות מקרית גת. אבא השתלב מיד בכל עבודה. במהלך הזמן היה פועל בניין, והיה בין הבונים של מפעל סוגת, ולאחר זמן מה עבר לקיבוץ גלאון ועבד במפעל למאווררים. אני זוכרת שהוא היה רוכב על האופניים, כל יום 28 קילומטר, כדי להגיע לקיבוץ. אמי הייתה עקרת בית, ורק לאחר שאחותי הקטנה התחילה את לימודיה באוניברסיטה, היא יצאה לעבוד, והייתה לאם הבית הראשונה בפנימייה "נווה חנה" שבקריית גת. בכל חופשה שהייתה מבית הספר, עבדתי, כמו כולם, בחקלאות במושב שדה משה קרוב לקריית גת, בקטיפי כותנה, עגבניות, בצל, וכל מה שהיה אפשר לקטוף. אחרי שסיימתי לימודים עבדתי כמזכירה במפעל "רהיטי מבט" בקרית גת.

הזוית האישית

אורלי ומנשה וייס: אני רוצה להודות לכם לאבי המנהל, איריס המורה, מזל מלכא המדריכה, לכל הצוות על התוכנית. ובמיוחד לתלמידים המדהימים שהשקיעו מזמנם ללמד אותנו להכיר את הפלאפון לא רק לקבל שיחות וכן להשתמש במחשב ותודה על החוברת שקבלנו במתנה פשוט עוזר בכל היישומים. כשאני מגיעה לאורט יחד עם בעלי מנשה, למפגשי התוכנת אני מרגישה בית עם מילים טובות ואווירה טובה ומארחים אותנו מכל הלב. יישר כוח על שאתם גורמים לנו להרגיש טוב מאוד !!!