מאגר סיפורי מורשת

שמי ליאה, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי עם סבתי אליס אזוגי, יחד אנו מעלות סיפור מחייה של סבתא אל מאגר המורשת של התכנית.

סבא רבא שלי (סבא שלמה) החליט לקרוא לסבתא בשם אליס כי אהב את השם. סבתא נולדה בביתה, בעיר דמנאת שבמדינת מרוקו. סבתא גדלה בסביבה יפה ושמחה. להוריה קראו רוזט ושלמה. היה להם בית גדול עם עוזרות בית וכובסת. בבית היו שמונה חדרי שינה: ארבעה חדרים בקומה התחתונה וארבעה חדרים בקומה העליונה. בבית הם בישלו על פחמים ופתיליה. בעזרת הפתילייה והגחלים הם חיממו מים על קומקום והתקלחו בעזרת זה בחדר מיוחד שהיה מיועד לחדר מקלחת. לאחר מספר שנים הייתה להם מקלחת רגילה. כל ערב הייתה מגיעה כובסת לבית ומשרה את הבגדים בגיגית וסבון ויום למחרת הייתה מגיעה ומכבסת בעזרת קרש כביסה מיוחד ותולה את הבגדים.

בילדותה שחקה סבתא הרבה בחצרות הבתים. בבית הוריה הייתה חצר גדולה וגם לחברות שלה ובנות הדודות בשכונה הייתה חצר. השכונה הייתה מאוד מגובשת. סבתא אהבה מאוד לשחק בחמש אבנים, קפיצה בחבל ומחבואים. בשכונה היו חנויות מסחר, מכולת, ובתי כנסת. למשפחה של סבתא שלי היה בית כנסת פרטי משלהם, הם הלכו להתפלל שם. לא היה ים בקרבת הבית.

לסבתא אליס יש שתי אחיות: ג'נט שנולדה בשנת 1950 ואסתר שנולדה בשנת 1952. סבתא אליס היא האחות הבכורה שנולדה בשנת 1946. סבא רבא שלמה (אביה של סבתא אליס) עסק במסחר מורחב – הוא היה מוכר ותופר חליפות וסבתא רבתא רוזט הייתה עקרת בית. לאחר ששלמה נפטר (כשאליס הייתה בת 6), רוזט החלה ללמוד תפירה.

סבא שלמה היה איש טוב לב וחכם, וסבתא רוזט הייתה טובת לב, חכמה, שאפתנית, מצחיקה וסקרנית. סבא שלמה לבש בעיקר מכנסיים וחולצות מכופתרות וסבתא רוזט אהבה בעיקר ללבוש שמלות. בחגים רבים הם לבשו "כיפתנים", שהם שמלות מרוקאיות יפות. סבא שלמה היה גבוה בעל עיניים שחורות ושיער שחור מתולתל/גלי. לסבתא רוזט היה שיער חום ועיניים חומות בצורת שקד.

ביום יום אכלו דגים, בשר, עופות, ביצים וקוסקוס. בשבתות היו אוכלים סלטים ולאחר מכן חמין. בכל שבת הם היו הולכים לבית הכנסת ולאחר מכן היו משחקים ביחד. המשפחה של סבתא אליס הייתה שומרת שבת. הם גרו בשכונה יהודית שקראו לה מלאח, זו הייתה שכונה יהודית סגורה. מקומות המפגש שלהם היו קפה, בתי כנסת, ובתים של חברים. הם קנו בעיקר בחנויות של יהודים בגלל הכשרות, וגם בשביל לדאוג לפרנסה אחד של השני. הם קנו בשר כשר, מוצרי חלב פירות וירקות.

החברים של סבתא שלי היו ילדי השכונה וחלק מהכיתה. סבתי התגוררה ברחוב קרוב לבית הכנסת שהיה על שם סבא רבא. הרחוב היה קרוי גם על שמו של סבא רבא שלה. משחקי הילדות כמו חמישה אבנים, מחבואים, גומי וחבל. בשעות הפנאי סבתי לרוב קראה ספרים ושיחקה עם חבריה. שם בית הספר של סבתי היה אליאנס, זה בית הספר היסודי שלה. בתיכון ובחטיבה היא למדה באורט גוטמן. המקצועות שלמדה בבית הספר הם צרפתית – שזו השפה העיקרית שהיא דוברת, הם למדו ערבית, עברית, מתמטיקה, גאוגרפיה והיסטוריה צרפתית. המקצועות שסבתא פחות אהבה הם היסטוריה צרפתית וספורט.היחסים עם המורים הם היו מכובדים מאוד: כשהמורה היה נכנס, הם היו עומדים עד שהוא היה נותן להם אישור לשבת. הייתה משמעת מאוד חזקה ומכובדת. העונשים בבית הספר היו לעמוד בפינה של הכיתה, לכתוב משפט שהמורה היה מחליט עליו כמה עשרות פעמים ולפעמים היו מכות על קצה האצבעות. התלבושת האחידה בבית הספר הייתה שלכל כיתה היה חלוק בצבע אחר. בבית הספר היו טיולים לרוב בטבע, בסביבה שלהם ובנחלים. בבית הספר של סבתא שלי היו רק מסיבות של החגים ושל הסוף השנה. לסבתא שלי הייתה מורה שהיא זוכרת במיוחד וקראו לה גברת מונסונגו. היא זוכרת אותה מפני שהיא הייתה המחנכת שלה. בעלה של גברת מוסונגו היה מנהל בית הספר. סבתא זוכרת גם את רבי יצחק, שהיה המורה לעברית.

בבית ספר היה חדר אוכל – לא כל התלמידים היו אוכלים בחדר אוכל. הילדים שהיו יכולים לאכול בחדר אוכל הם רק הילדים שלא היה להורים שלהם כסף לרכוש אוכל. המאכל האהוב על סבתא שלי בזמן הילדות היה קוסקוס עם טאג׳ין, ירקות מתוקים, דגי נהר קטנים עם רוטב חריף ולחם חיטה שסבתא שלה הייתה עושה. הממתקים שהיו בתקופתה של סבתא שלי היו שוקולד, סוכריות עגולות, סוכריות בצורת תרנגול, תפוח מסוכר, סוכריות בצורת חומוסים בכל מיני צבעים.

אימא של סבתא לא הרשתה לה ללכת לתנועות נוער וקייטנות, מכיוון שהיא פחדה שיקרה לה משהו. סבתא רבתא שלי התאלמנה בגיל צעיר ולכן פחדה על הבת שלה. המוזיקה שסבתא שלי האזינה לה היא מוסיקה ערבית וצרפתית. הריקודים שהיו אז הם היו ריקודים של ערבים, והם רקדו ריקודים מקובלים בזמנם – בשנות ה 50. כשסבתא שלי הייתה בת 20 היא הייתה בארץ ישראל ורקדה ריקודי עם וריקודים סלוניים. המוזיקה שהיא האזינה לה היא מוזיקה ישראלית אך המשיכה להאזין למוזיקה צרפתית וערבית. הזמרים ולהקות שהיו מקובלים אז היו יהורם גאון, חוה אלברשטיין ואריק אינשטיין. סבתא שלי אהבה להאזין ליהורם גאון, שושנה דמארי, אלביס פרסלי וג׳וני הלידי (זמר צרפתי). במועדני הנוער נהגו לרקוד ואט אט נפתחו מעודנים ומסיבות ששם רקדו עם חברים שנהגו לבלות איתם. לרוב הם היו יוצאים עם חברים לטיולי טבע, טיולים בימי העצמאותֿ ופיקניקים עם חברים.

האופנה הייתה משתנה. לרוב היה מכנסי פדלפון, 'אבועגיילה' בשיער, משבצות, בלייזרים, סטרפלס וחולצות מעטפת. בשעות הפנאי שיחקו בקלפים, משחקי קופסא, דיברו והעסיקו את עצמם בלספר בדיחות וסתם לפטפט ולשתף חוויות. אמצעי התקשורת שהיו להם הם רדיו וטלפון קווי, שלא היה בכל בית.

אהבה ונישואין

הקשר בין בני הזוג התחיל בחבורות ואז לאט לאט התפתח לזוגיות. אם זו הייתה זוגיות רצינית, אז זה הגיע לחתונה. היחסים בין הורים לילדים היו מבוססים על כבוד והערכה, עזרו אחד לשני והסתפקו במה שיש. יחסי ההורים לילדים היו של כבוד, משמעת, הערכה לכל הדברים ואף הערצה. היה אפשר לדבר עם ההורים על בתי ספר וחיי היומיום. לא הייתה פתיחות כמו היום, שההורה והילד מדברים על הכל. הילדים הקשיבו ולא התחצפו. בנוסף, ההורים היו מעורבים בחיים של הילדים כל הזמן. מה שעשו כמשפחה יחד זה לרוב לדבר ולהעביר חוויות. היו עוזרים מאוד להורים ועושים את מטלות הבית.

הקשרים שנוצרו בין גברים לנשים הם על ידי הכרויות שנעשו במשפחה או בין חברים, כמו שידוכים. נהגו אז לחזר באמצעות דיבור, שריקות, פרחים וכדומה. האינטימיות שהייתה מותרת היא שאפשר היה לצאת עם ידיד לבד לסרט או לטייל ללא ליווי. סבתא שלי לא הכירה את בן זוגה (סבא שלי) דרך שידוך, אלא הכירה אותו בדיסקוטק (שם היו רוקדים).

לסבתא שלי יש ארבעה ילדים ו- (תודה לאל) 13 נכדים, עדיין אין נינים. עיסוקם של הילדים של סבתא הם: הילד הבכור – שלומי, מתגורר בסלעית, איש מילואים ועוסק בניהול תחזוקת בניינים. קובי- מתגורר בכפר סבא והוא מנהל שיווק של חברת בוש. אבי – גר בגבעת שמואל, הוא משרת בחיל הים והוא רנ״ג של סטילים. תמי, שזו בעצם אימא שלי, אנו מתגוררים בנתניה. אימא שלי היא כלכלנית בכירה בחברת מנורה.

העלייה לישראל

סבתא שלי עלתה לארץ ישראל בשנת 1964. דוד של סבתא שלי היה חלק ממארגני העליות. לאחר תקופה, הוא רצה לבוא כתייר לארץ ישראל וסבתא רבתא שלי פחדה שהוא ייסע ולא יחזור למרוקו, לכן היא הציעה שכולם יעשו עלייה – וכך היה. הם הגיעו במטוס ממרוקו לצרפת, ואז הגיעו למחנה עולים שנקרא ״ארנוס״. הם התגוררו המחנה במשך שבועיים. לאחר מכן הם הפליגו באונייה שנקראה: "סזרה״. כשהגיעו לישראל הם התווכחו עם הסוכנות היהודית, מכיוון שרצו לשכן אותם בדימונה. דוד של סבתא שלי (בגלל שעבד עם הסוכנות היהודית) ידע שדימונה קצת מרוחקת ולאחר שהתווכחו, הם קיבלו דיור במעברה בכפר סבא.

הם למדו את השפה במועדון בכפר סבא – והיה עיתון שקראו בו למתחילים. מורה הייתה מגיעה לביתם, בנוסף לבית הספר שם למדו עברית. הם הרגישו כעולים חדשים כחסרי אונים – בלי שפה, בלי חברים, ובלי כל המותרות שהיו להם בבית במרוקו. הם גרו בצריף במעברה בלי חשמל, השירותים והמקלחות היו בחוץ והכל היה מפחיד. הצריף היה קטן והיה בו חדר אחד צר וארוך שבסופו היה כיור עם ברז ששימש כמטבח.

זיכרון מיוחד

זיכרון שסבתא שלי זוכרת במיוחד הוא הכרזת מדינת ישראל. אימא שלה ממש שמחה בבית עם ההכרזה, ועשו חגיגות, הם נזכרו באירוע הרבה.

עוד זוכרת סבתא, שסבתא רבתא שלה הייתה אורגת שכמיות ממשי לחגים, היא ארגה אותן לגברים. סבתא הייתה יושבת איתה בזמן האריגה וסבתה הייתה מספרת לה סיפורים מהתנ"ך ומעשיות אלף לילה ולילה.

הזוית האישית

ליאה הנכדה המתעדת: נהניתי מהחוויה בתכנית הקשר הרב דורי ומהסיור. ביליתי בנעימים בחברת אנשים מקסימים ומעניינים.