מאגר סיפורי מורשת

שמי שמואל אביגדור ואני משתתף בתכנית הקשר הרב דורי עם נכדי אורי.

נולדתי במרוקו בשנת 1951. עליתי לארץ כשהייתי תינוק וכשגדלתי בגיל בית ספר בכיתה א', רשמו אותי לבית ספר "אריאל". זכור לי כילד שהיינו קמים בשעה 07:00 והולכים ברגל לבית הספר, גם בימי הקיץ החמים וגם בימי החורף הסוערים והקרים. בית הספר היה דתי ממלכתי ומה שעניין את המורים היה בעיקר נושא התפילה ושאנו התלמידים נדע את כל התפילות בסדר הנכון. את שאר המקצועות כמו: חשבון, עברית, אנגלית ועוד בקושי למדנו. רוב תלמידי בית הספר למדו עד כיתה ה'-ו' , סוף היסודי. גם אני הפסקתי ללמוד בכיתות אלה.

במדינת ישראל בתקופה זו, הייתה תקופת צנע ועוני וכבר בגיל צעיר, גילאי 13-14, יצאנו לעבוד ולעזור בפרנסת המשפחה וכלכלת הבית. אני וחבריי יצאנו לעבוד גם כן, עבדנו בקיבוצי הסביבה. תחושתנו באותה התקופה הייתה כי הורינו נוצלו על ידי השלטונות: אף כי עבדו קשה מבוקר עד ליל, המשכורות של ההורים היו נמוכות ובקושי הצליחו לכלכל את המשפחה. גרנו במעברת הקסטל במבנה ארעי של צריף ישן. בחורף הקר סבלנו מקור ובימי הקיץ סבלנו מחמסין ומחנק. ברזי המים היו מחוץ למבנה. זכורה לי תקופה זו, כתקופה קשה מאוד בגלל העוני והמחסור הרב. לאחר יום לימודים, לא היה לנו לאן ללכת אז כל שנותר זה היה או להסתובב ברחובות או לצאת לעבוד. אני יצאתי לעבוד ולעזור להוריי בפרנסת הבית.

בשנות השישים מצבנו הכלכלי החל להשתפר, הצלחנו לעבור כמשפחה לבית מאבן ומבודד קור וחום, היה חשמל ואור, קנינו פריזר למזון וגז לבישול. דברים אלה היו נחוצים עבור מחייתנו, וכך זה שיפר את מצבנו ואת הרגשתנו.

הזוית האישית

אורי הנכד המתעד: העבודה עם סבא בכתיבת הסיפור לתכנית קשר הרב דורי הייתה חוויה עבורי, דרך הסיפור גיליתי על סבא הרבה דברים חדשים. למדתי על זה שהוא היה חי במועט ושהוא עזר למשפחתו בפרנסה, אני גאה בו!