מאגר סיפורי מורשת

שמי ציונה, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי עם נכדתי ליאן, יחד אנו מעלות את סיפורי אל מאגר המורשת של התכנית.

הוריי עלו לישראל מתימן בשנת 1949 במבצע שנקרא מרבד הקסמים, הם בחרו לעלות ארצה מפני שלא היה להם טוב בגולה והיה להם חשוב לחיות במדינת היהודים מסיבות ציוניות. הם חששו לבני משפחתם וידעו שיהיה להם הכי טוב בארץ ישראל.

הוריי בצעירותם

החיים בארץ לא היו קלים: מדינה קטנה שנאבקת על קיומה ומחסור כלכלי לא פשוט. בתחילה הם היו במחנה 80 במשך חודש, לאחר מכן נדדו במספר מקומות בארץ, באותה תקופה הם חיו באוהל עם כל הקשיים ומזג האוויר. לאחר תקופה של נדודים, הם הגיעו לקריית שמונה שנקראה אז "חלסה" וגם שם גרו באוהלים. תקופה זו לא הייתה פשוטה עבור משפחתי, חיים באוהל בקור של החורף, ובנוסף הם הכינו לעצמם את האוכל על מנת לשרוד. לא היו מותרות אז ושפע האוכל היה מאוד בסיסי וכל מה שהיה אכלו כדי להתקיים.

אני נולדתי בקריית שמונה בשנת 1953. באותן שנים הייתה מישהי שמאוד אהבה אותי ורצתה לקנות אותי מאבא שלי. היא הייתה נכנסת חופשי לאוהלים וכל פעם הייתה לוקחת ילד אחר. אימא שלי מאוד חששה ופחדה שמא יחטפו אותנו והיא לא תראה אותנו לעולם, מפני שלאחותה נעלם ילד. בשל הנסיבות עברנו לשער אפרים, מושב חדש שלא היה בו כלום וגם שם גרנו בתוך אוהלים. לאחר שנה בנו צריפים וגרנו בצריפים תקופה מסוימת. לאחר מכן בנו בתים ללא שירותים בתוך הבית, מיקמו אותם בחוץ. המושב לאט לאט התפתח והתחילו להקים ולבנות בו דברים חדשים על מנת לעזור לתושבים.

אני והאחים שלי

בגיל 4 עליתי לגן שהיה בנוי גם מצריף. בגן היו מעט משחקי קופסא צבעים ובעיקר לימדו אותנו על החגים. בגיל 6 הלכתי לכיתה א' ובית הספר כבר היה בנוי כמו היום. בית הספר היסודי היה עד כיתה ח' והיינו מגיעים מוקדם כדי להספיק לשחק לפני הלימודים. אימא שלי הייתה מכינה לי כריך לבוקר וארוחת צהריים הייתה לנו בבית ספר. היה לנו סלט ירקות, סלט ביצים, דגים, פירה ואורז. כשאני והאחים שלי היינו מגיעים הביתה, היינו מכינים שיעורי בית. היינו עצמאים מאוד, כי רוב הזמן ההורים עבדו בשדה, הם קיבלו אדמות ושם גידלו עגבניות, מלפפונים, סלק, ירק לפרות, תלתן, תירס ואפילו חציר.

במשק גידלו פרות, עיזים, תרנגולות וגם ברווזים. כשהיינו מסיימים את שיעורי הבית היינו משחקים בחצר או בכביש, כי לא היה מכוניות. היינו משחקים מחניים, שבע אבנים, חמש אבנים, ומשחקי גומי. ההורים שלנו היו מכינים עם הסבתא את החמאה לבד, היו שמים בתוך דלעת גדולה יבשה את החלב ומנענעים עד שהייתה למעלה שכבה של חמאה שממנה היו עושים סמנה (חמאה חומה). הם גם היו מכינים את הפיתות לבד: היו טוחנים את החיטה לבד עם אבן ריחיים. כך גדלנו – על האוכל הכי פשוט והכי טעים.

למדתי עד כיתה ח' ובגיל 15 התחלתי כבר לעבוד בגן ילדים במושב. זה הרגיש לי טוב כי תמיד אהבתי ילדים (מתוך זה שעזרתי לאימא שלי לגדל את אחים שלי).

זיכרון ילדות שזכור לי עד היום הוא, שבגיל 4 לקחו אותי ואת שני האחים הקטנים שלי בטענה שאנחנו סובלים מפצעים בראש ושם עשו לנו קרחות, שעווה על הראש ועברנו הקרנות. לקחו אותנו פעם אחת למשך מספר ימים. לצערי זה משהו שהולך איתי עד היום – הכאב והחוסר יכולת להתנגד.

אני ואחי עם קרחת בגלל הגזזת

למרות הקשיים הכלכליים בתחילת הדרך, הוריי הקימו משפחה עם עשרה ילדים, אני התחתנתי ויש לי שלושה ילדים וארבעה נכדים ואני מאושרת ושמחה בחלקי.

המסר שלי מהסיפור הוא, שלמרות הקשיים שהוריי עברו בחיים והמחסור שהיה בבית – צריך תמיד להסתכל על הצד הטוב שבחיים. על הדברים הקטנים שגורמים לנו להיות מאושרים ושמחים בחלקנו.

הזוית האישית

ציונה: מאוד נהניתי לעבוד יחד עם הנכדה שלי ולהיות בזמן איכות יחד.

ליאן הנכדה המתעדת: מאוד נהניתי להיות עם סבתא שלי וללמוד דברים חדשים.