מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי שושנה, קראו לי כך על שם סבתא שלי. גדלתי במושב ליד ירושלים שנקרא נחם. בבית היו שלושה חדרי שינה, סלון, מטבח, חדר אוכל ושני שירותים (ומקלחת אחת). להורי קוראים יהודה ז"ל ונעמי. יש לי שבעה אחים: זכריה, יוסף, ישראל, בנימין, יפת, יקרה ועטרה, ואני הבת השנייה.

בגיל שנה עליתי לארץ, זה היה בשנת תש"ט. שנה אחרי קום המדינה עלינו מתימן לארץ הנכספת, אחרי תלאות רבות. מהכפר שגרנו בו רכבנו על חמורים למחנה בעדן. מספר ימים לפני שעלינו למטוס שיביא אותנו לארץ המובטחת חליתי ואושפזתי בבית חולים שדה. האחיות שם לא הרשו לאימא שלי לבקר אותי בטענה שהיא גורמת לי לבכות. בחושים שלה הרגישה אימא שלי שמנסים להרחיק אותי ממנה, ולכן היא יזמה את חטיפתי מהמקום. בערב היא שיחדה את השומר והוא הוציא אותי מהמיטה עטופה בשמיכה, הוא מסר אותי לאימא שלי. היא לקחה אותי לאוהל ושמרה עלי, שאף אחד לא יתקרב אלי, עד שעלינו למטוס. היא הייתה במתח, אבל אף אחד לא התעניין, ולא שאל לאן נעלמה התינוקת מבית הילדים. משם במבצע "מרבד הקסמים" טסנו לארץ. ואחר כך  לקחו אותנו למחנה "עין שמר" (הורי, אחי ואני) מלאי תקווה ואמונה שהקליטה בארץ תצליח.

"עין שמר" היה מחנה אוהלים המתאים יותר לחיילים ולא למשפחות, בגלל חוסר התנאים שהיו שם. אך הוריי שמרו על מצב רוח מרומם. שהינו שם כשנה ומשם הגענו למושב נחם, בתחילה גרנו במחנה צריפים, סבלנו ממזג האוויר החם ועקיצות יתושים, והדבר לא גרם להם לייאוש, גם לא איומי המסתננים, כי שמו את מבטחם בריבון העולמים. לאחר שנבנו הבתים בנחם הגענו סוף סוף למשכן הקבע שלנו.

לא הרגשנו עולים חדשים (לפחות לא אני), השנים הראשונות היו קשות, אבל ההורים שלי בחרו להתמקד בחלק הטוב של המצב שסוף סוף הגענו לארץ. וכך חבלי הקליטה לא הפריעו להם, ואת התחושה הזאת העבירו אלינו לילדים, לבחור בטוב ולא להתלונן. אבא שעבד עד אז בעבודות מזדמנות הצליח ללמוד את ענף החקלאות. הוא עבד קשה בשדות, בלול ,במטע, בכרם ויותר מאוחר גם בענף הפרחים וכך פרנס את משפחתו הגדולה.

תמונה מתעודת חבר של הפועל המזרחי של אמא של שושנה

אהבנו לשחק: מחניים, שבע אבנים, חבל, קלאס, "תיפסוני" ומונופול. כשהיינו קטנות לא היו לנו בובות, אנחנו בעצמנו הכנו בובות ממקלות ובגדים ישנים. בשעות הפנאי עבדנו: בחקלאות, במטעים, בלול ובמרעה, בגיל שמונה התחלתי לעבוד בלול. אספתי ביצים, נתתי אוכל לעופות, וניקיתי את כלי המים שלהם. אחרי העבודה היינו נפגשים כל ילדי השכונה לשחק. אהבתי לקרוא המון ספרים.

מגיל עשר בערך במשך שלוש שנים רעיתי צאן יחד עם חברות שלי וזה היה מאוד כיף. כל יום אחרי שחזרתי מבית הספר יצאתי עם הכבשים לשדות ולגבעות, שם פגשתי חברות נוספות, וביחד בילינו את הימים במרעה. ארגנו בינינו תורנות שמירה על הכבשים, ושאר הבנות שיחקו במשחקים שונים. היו מקרים שהשומרות לא עמדו על המשמר, והכבשים הרחיקו נדוד עד שנעלמו והלכו לאיבוד, לא תמיד הצלחנו לאתר אותן במיוחד אם החשיך היום, ואנחנו פחדנו מפני המסתננים (פדאיון) שהיו באים לאזור, לכן הזעקנו את הורינו.

למדתי בבית ספר קטן בנחם במשך שלוש שנים, ואחר כך עברנו כל בתי הספר מהאזור לבית ספר אזורי שנקרא 'אבן העזר'. לבית הספר החדש, הגיעו תלמידים רבים ואיתם הגיעו גם הכינים, פעם בשבוע נכנסה אחות בית ספר לבדיקת כינים שגרתית בראשנו, היא עברה ראש ראש בעזרת שני מקלות ומי שנמצאו בראשו כינים נדרש לטפל בהם בעזרת הוראות של האחות. זאת הייתה בושה וחוויה לא נעימה לשמוע למי יש שערות לא נקיות.

לא כל כך מצאתי את מקומי בכיתה הגדולה ואימא שלי שתמיד דאגה לנו הרגישה, ובזכות שיחה שהיא יזמה עם המחנכת שלי מצבי השתפר. המחנכת הקשיבה להצעתה של אמי לתת לי תפקידים בכיתה, ואז נבחרתי ל "אגודת הבריאות" של בית הספר. אימא שלנו הייתה בשבילנו פסיכולוגית ומחנכת גדולה. היא הגיעה תמיד לאספת הורים ולביקורים אצל המחנכים והמורים לפי הצרכים שלנו. כשהיא הבחינה בקושי מסוים אצל אחד מילדיה ביקרה בבית הספר, ונתנה עצות חכמות למורים, כיצד לקדם אותנו. בכל שלב בחיינו אמא ואבא עטפו אותנו באהבה.

מוכרת במחנה יהודה

החוויה הזאת קשורה לאמון הגדול שההורים נטעו בנו. היה לנו מטע תפוחים אותם קטפנו כל בני המשפחה. כשהייתי בת 13-14 נוצר מצב שלא באו סוחרים לקנות את היבול שלנו. שמעתי שהתארגן נוער בוגר מהמושב, חלקם אחרי צבא,למכור בעצמם את הפרי שלהם. הצעתי לאבא שלי שירשה לי להצטרף אליהם ולמכור את הפרי שלנו ,אבא הסכים ואימא לא התנגדה. את ארגזי התפוחים העמיסו על משאית בערב, ואני נסעתי באוטובוס לירושלים ומשם למחנה יהודה. ארגנתי לעצמי בסטה והתחלתי למכור תפוחים. הייתי צריכה לקבל החלטות מהירות, ואבא אף פעם לא התערב בשיקול הדעת שלי, ומה שעשיתי היה טוב בשבילו. ההעזה של הורי לאפשר לי נערה צעירה להעז להתמודד עם משימה כזו היא מלמדת אותי שצריך לבטוח בילדים ולאפשר להם להעז.

זיכרונות ילדות

המאכל האהוב עלי זה מרק תימני עם פיתות. הממתקים האהובים עלי היו שוקולדים בטעמים שונים. חברותי הטובות היו: ציונה שכנתי החביבה הייתה גם בת דודתי, בתיה חברתי מהכיתה, ורדה (בת הדוד) הייתה החברה הכי טובה שלי. המקצועות שאהבתי: תנ"ך, אומנות, ספרות, היסטוריה ואנגלית. אהבנו מאוד לשמוע מוזיקה תימנית ואת שושנה דמארי ויהורם גאון, רקדנו ריקודים תימנים והורה, אהבנו ללכת להצגות אבל לא הלכנו להופעות של זמרים ולסרטים. היינו שומעים שירים ברדיו, ויותר מאוחר אחרי הרבה שנים המציאו את הטלוויזיה כשהייתי נערה. ובעקבות הטלוויזיה שהגיעה אלינו התחלתי לראות גם סרטים.

כל האחים שלי למדו והסתדרו יפה בחיים: זכריה שנפטר היה מנהל מחלקת החינוך במועצה, וגידל עופות. בנוסף היה לו גם לולים, השני יוסף עוסק בחקלאות. השלישי ישראל, עובד במכון וולקני ליד רחובות, הרביעי בני, מרכז שני משקים באזור בית שמש, החמישי יפת, מנהל 'גת' בגליל התחתון, השישית יקרה מזכירה רפואית בבי"ח מאיר שבכפר סבא, השביעית עטרה אחות בהדסה עין כרם. והכל בזכות ההורים שלי שתמכו ועודדו אותנו ללמוד. לאחר סיום הלימודים בתיכון, יצאתי ללמוד בסמינר בית הכרם בירושלים.

מלחמות ששת הימים ויום הכיפורים

בשנה השנייה ללימודים שלי פרצה מלחמת ששת הימים. זו מלחמה שנערכה ב כ"ו אייר עד ב' סיון תשכ"ז, המלחמה הייתה בין ישראל לבין מצרים, סוריה וירדן שנעזרו במדינות ערב נוספות. קדמה למלחמה תקופת המתנה שבה נעשו ניסיונות למנוע את העימותים, בסופו של דבר המלחמה פרצה. היא החלה במכה מקדימה של חייל האוויר הישראלי על חילות האוויר המצרי והסורי. במהלך המלחמה בשישה ימים כבשה ישראל את ירושלים העתיקה, יהודה ושמרון, רמת הגולן, סיני ורצועת עזה. כששוחררה ירושלים הצנחנים הגיעו לכותל, הייתה התרגשות גדולה, הם בכו והכריזו:"הר הבית בידנו"!!!, והרב הצבאי הרב גורן תקע בשופר. אני התרגשתי כמו כל עם ישראל ולילה לפני ששוחרר הכותל, כל הבנות היינו ערות, והרגשנו שמשהו עומד לקרות, באותו לילה שמענו את השיר של נעמי שמר "ירושלים של זהב" ללא  הפסקה. אחרי מספר ימים יצאנו בשיירות לעבר הכותל. לראות את הנס הגדול שקרה לעם ישראל.

סיימתי את לימודי הסמינר, והתחלתי לעבוד בהוראה, מצאתי סיפוק גדול, ונהניתי מכל יום עם התלמידים. לאחר מספר שנים פרצה מלחמת יום הכיפורים. ישראל הופתעה על ידי הסורים ברמת הגולן והמצרים בסיני. המאמץ העיקרי של צה"ל היה לבלום את המתקפה של הסורים והמצרים בשתי החזיתות התנהל מאבק קשה חיילי צה"ל לחמו בגבורה וברור שיד הקב"ה עזרה לחיילנו בקרבות הקשים ובניצחונות המזהירים.

ההליכה לרמג"ש שבגולן

אחרי המלחמה קראתי מודעה בעיתון שמחפשים מורים ברמת מגשימים, כדי ללמד את ילדי הגולן שלא יצטרכו לנסוע עד לבית הספר לביא כי הדרכים היו מסוכנות. החלטתי שאני עולה לגולן ומציעה את עצמי לעבוד כמורה. זאת הייתה אחת החוויות היפות שלי. יום בשבוע הדרכתי מורים בטבריה ובנווה עובד. מנהל בית הספר של נווה עובד היה מהזורעים. והוא והמפקחת שהייתה מלביא הכירו לי את בעלי, אבי מושקוביץ. בזכות העלייה לגולן הקמתי בית בהזורעים.

החינה שלי

לפני החתונה נהגו אצל יהודי תימן לחגוג חינה לכלה, מברכים הגיעו מכל עבר באו גם אנשים מהגולן לשמוח בשמחת החינה. אמא שלי ואחיותיה נהגו לשמח כלות ביום שמחתם, גם בחינה שלי כמובן, אמא שלי הכינה את החינה ואת התופים, וארגנו ערב שירה וריקודים שמח ומרגש.

שושנה בחינה

החתונה:

את החתונה חגגנו על הדשא במושב הזורעים, לשם הביאו אותנו על כף של טרקטור, השמחה הייתה רבה ומיוחדת.

שושנה ביום החתונה

האימוץ

אחרי החתונה חיכינו לילד ומשלא נפקדתי, החלטנו לאמץ, במפגש הראשון עם הבת שהקב"ה זיכה התאהבנו בה ולקחנו אותה הביתה. בבית חיכו לנו חברים טובים מהמושב, זר פרחים ענק ויפה, עוגות וכיבוד. הרגשנו שכל הישוב אתנו. ולאחר מספר שנים נולדו לנו שלושה ילדים (בת ותאומים)

שושנה עם הבת המאומצת

שושנה ובני משפחתה

הזוית האישית

היה כיף מאוד לשמוע את הסיפור של שושנה. אנחנו מקוות שהסיפורים האלה ישמרו ויעברו לדורות הבאים.