מאגר סיפורי מורשת

שמי רותי ניר לבית מוריץ. נולדתי בארץ להורים שגרו בתל אביב. אבי עלה לארץ ממלבורן שבאוסטרליה בגיל 8, ואמי ברחה עם משפחתה מדמשק, סוריה, בגיל שנתיים. שניהם גדלו בתל אביב, שם גרתי איתם עד גיל שנתיים.

נקראתי בשם רות על שם אחותו של אבי, רות מוריץ, שנהרגה במלחמת השחרור תוך כדי מעשה גבורה, כדי להציל את החיילת שתחת פיקודה. היא הייתה מפקדת באצ"ל (ארגון צבאי לאומי) והם כבשו את הכפר הערבי יהודיה, שהיום הוא העיר יהוד. הם קיבלו הודעה לסגת, כי לגיון גדול של צבא ירדן התקרב במטרה לכבוש את העמדות. רות כבר עלתה למשאית הפינוי, שם גילתה כי פקודה שלה בשם מרים אהרוני נשארה במרום מגדל המסגד לתצפית וכנראה לא שמעה את פקודת הפינוי. היא לא שעתה להפצרות חבריה וירדה לקרוא למרים. המשאית נסעה, השתיים נשארו ולא נודע מה עלה בגורלן. לאורך השנים היו שמועות שהן קפצו מהמגדל כדי לא ליפול בשבי, או שהן נפלו בשבי הירדני. כל הנסיונות לגלות מה באמת קרה להן לא עלו יפה. רק אחרי ארבע שנים מצאו עצמות והביאו אותן לקבר אחים.

בהיותי בת שנתיים הוריי, יחד עם סבי וסבתי (הורי אבי), היו בין מקימי יישוב משגב דב שנקרא על שם דב גרונר, לוחם האצ"ל, שהועלה לגרדום על ידי הבריטים. הזכרונות הראשונים שלי הם מילדותי במושב. אני זוכרת שלא היה לנו חשמל ולצורך תאורה השתמשו בעששיות נפט. בישלו על פתיליה כי לא היה גז ולשמירה על טריות האוכל, היה לנו מקרר שקירר בעזרת בלוק של קרח. גם כביסות עשו ביד. אני זוכרת ילדות מאושרת בכפר. כמובן שלא היו אז מחשבים, טלפונים (גם לא טלפון נייח, חוגה) וטלוויזיות, לכן תמיד שיחקנו בחוץ במשחקי כדור כמו: מחניים, כדורגל, תופסת ומחבואים, דג מלוח,קלאס ועוד. בחורף אהבנו לשחק בשלוליות כי לא היה כביש אלא דרך עפר.

בהיותי בת שש נולדה לי אחות בשם טלי וכשמלאו לה 5 ולי 11, הוריי עברו לגור בבת ים ליד משפחתה של אמי. אני סירבתי לעבור בגלל שלא רציתי להיפרד מחברות הילדות שלי, ולכן נשארתי לגור בבית סבי וסבתי (שש שנים) עד סיום התיכון וגיוס לצבא. בסופי שבוע הייתי נוסעת להוריי, או שהם הגיעו להתארח בכפר אצלנו.

באותה תקופת התבגרות של תחילת שנות השישים, היה הבדל גדול בין הנוער בעיר לבני נוער בכפר או בקיבוץ. כשבני דודיי בילו בדיסקוטקים, אנחנו שרנו שירי ארץ ישראל והלכנו לפעולות הצופים. במסגרת הצופים נסענו פעם לעשרה ימים ביערות מנשה לג'מבורי, שזה היה מחנה בינלאומי. התנסות ראשונה מחוץ לבית ומגורים באוהלים, היה כיף גדול. בהיותי בכיתה י' נסענו במסגרת הגדנ"ע (גדודי נוער) לשבוע אימונים כהכנה לשרות הצבאי. למדנו לירות, קפצנו לברזנט מוחזק על ידי חברנו מקומה שנייה ועשינו מסעות ברגל. בדיוק באותם ימים החלה הכוננות בארץ לקראת מלחמת ששת הימים, וכשחזרנו הביתה חפרנו חפירות הגנה בכפר. המלחמה חלפה, לשמחתנו, ללא כל שימוש בחפירות וכמעט ללא הרגשה שמתחוללת מלחמה בארץ, מלבד החדשות ברדיו (טלוויזיה עדיין לא הייתה).

בצבא שירתי כסמלת מבצעים בחיל האוויר, ואף הייתי בשירות קבע שנה, עד לנישואיי. עם נישואינו קנינו דירה בעיר רחובות ושם גם נולדו, למדו וגדלו שלושת ילדיי. כיום אני מתגוררת עם בעלי בתל אביב.

חפץ מיוחד הקרוב ללבי

יש לנו בבית קערת נוי שקיבלנו בשנת 1925 ליום הנישואים שלנו. הקערה שמורה אצלנו עד היום.

קערת הנוי של סבא וסבתא, 1925

הזוית האישית

עומר הנכדה המתעדת: התכנית העלתה אצלי את המודעות להעמיק ולהעצים את המודעות להיסטוריית משפחתית. המפגשים שלי בתכנית הקשר הרב דורי העלו בי הרבה רגשות. המפגש עם סבתא גיבש אותנו יותר ואודה על התכנית תמיד.

סבתא רותי: שמחתי לקחת חלק במפגשים הרב דוריים עם נכדתי האהובה עומר, אשר נהנית להקשיב לי ולמורשת משפחתנו. המפגשים האלו עוררו בי את הקשר החזק שנוצר אצלנו. אני מאמינה ומקווה שהתכנית תמשיך ואוכל לחזור אליה.