מאגר סיפורי מורשת

שמי הוא שולמית. אימי ז"ל נתנה לי את השם, לא על שם מישהו מבני המשפחה, אלא סתם נתנה לי אותו, אולי מפני שהתחברה ואהבה את השם מאוד.

שם החיבה שנתנו לי הוא שולה, קיצור של שולמית. שם המשפחה שלי בעבר היה ראובן,  כשהתחתנתי, שם משפחתי הפך לצברי.

ילדותי

נולדתי בעיר טריפולי שנמצאת בלוב, הורי לא ידעו את התאריך המדויק בו נולדתי, הם ידעו רק את שנת הלידה, ולכן כשעליתי עם בני משפחתי לארץ, קבעו לי תאריך לידה 1.1.1944 .

מקומי במשפחה מבחינת סדר האחים: אני השלישית, אבל הפכתי לאחות הגדולה במשפחה מפני ששני אחיי נפטרו בטריפולי כשהיו בני שנה וחצי. היינו  10 אחים.

בביתנו נהוג ומקובל שההורים נותנים יחס שווה לכל בני המשפחה.

הבית בו גדלתי בטריפולי היה נראה מבפנים ומבחוץ בסגנון כפרי ערבי, התגוררנו בסביבה שבה גרים אנשים ערבים. בביתנו היו ארבעה חדרים, והתגוררנו בהם שנים עשר נפשות. בביתי היה נהוג לדבר בשפת האם שלנו שהיא טריפוליטאית או ערבית.

בילדותי הייתי משחקת עם האחים שלי, בעיקר קלאס, קפיצה בחבל, מחבואים, וכו'…  גם כיום, משחקים אלו מוכרים בסביבה ועדיין זה עובר בין הדורות, אם כי פחות משחקים בהם.

בתקופת הילדות שלנו, הורי לא שלחו אותי ואת האחים שלי לגן ילדים. לעומת זאת, בתקופה יותר מאוחרת, כן שלחו אותי לבית הספר בטריפולי. אך למדתי רק ארבע שנים מכיתה א' ועד כיתה ד'. הפסקתי ללמוד מפני שהמצב הכלכלי בבית לא איפשר לי לצאת ללמוד בבית ספר כמו שצריך.

חפץ  

אני זוכרת מילדותי שאימא שלי הביאה לי מתנה, צמידים מזהב שיצרו אותם בעבודת יד. צמידים אלו שקיבלתי במתנה יקרים לי מאוד ולכן אני עונדת אותם על ידי עד היום. מידי פעם הייתי מגדילה אותם כדי שיתאימו לי ויעלו עלי ,

כיום אני כבר לא ממשיכה להגדיל אותם מפני שהם מתאימים לי בגודל, אך אין לי אפשרות להסירם. מתנה זו היא מתנת ילדות שמאוד מאוד חשובה לי, מפני שזו המזכרת היחידה שנשארה לי מאמי.

נעורים והתבגרות בישראל

עלינו לארץ, כשהייתי בגיל תשע בערך, בשנת 1953. הגענו לחיפה. שם גרנו כשלוש שנים.  משם עברנו לגור במעברה באשקלון.

בתקופת ההתבגרות שלי, בערך בגיל ארבע עשרה יצאתי לעבוד במשק בית אצל אחת השכנות שגרה בשכונה, כדי לעזור בפרנסת הבית  ולשפר את המצב הכלכלי .

לאט לאט, עם הזמן, עזבתי את העבודה במשק בית, ועברתי לעבוד בבית אריזה הנמצא באשקלון. התפקיד שלי בבית האריזה היה לארוז את פירות ההדר בקופסאות.

בזמן עבודתי בבית האריזה, הכרתי את בעלי שלמה ז"ל. הוא חיזר אחרי כל הזמן, וכל היום במהלך העבודה. אחר הצהריים, היה נוהג להגיע מחוץ לביתי ולזרוק אבנים קטנות על החלון של חדרי כדי לסמן לי שהוא הגיע. הוא רצה לראות אותי אבל אני לא הייתי מתייחסת אליו ואף פעם לא יצאתי אליו, גם כשהיה מחכה לי מחוץ לביתי.

פתאום ביום שמשי ובהיר אחד, הוא החליט  להגיע. בני משפחתי ואני ישבנו בבית, בסלון. פתאום שמענו דפיקות בדלת, אבי קם לפתוח את הדלת ראיתי את שלמה (ז"ל, בעלי לעתיד).

אבי שאל אותו : "מי אתה" ? ושלמה ענה לו "בן אדם, כמו כולם, אני עובד עם בתך בבית האריזה, אבל אל תדאג, לא הגעתי לפה סתם, אלא הגעתי לפה למטרה מסוימת, הגעתי לכאן כדי לבקש את ידה של בתך שולמית."

אבי היה ידוע כאדם קשוח מאוד בהתנהגותו כלפי וכלפי האחים שלי, אך בנוסף, יכול היה להתבונן פעם אחת בבן אדם ומיד לדעת מי הוא ומה ערכו, ולכן כשבעלי בא לבקש את ידי, אבי אמר לו מיד "כן".

בעת ההיא הייתי רק בת 17. בגיל 18 נערכה החתונה שלנו, בבית הוריו של בעלי ז"ל, שגר בקריית אונו.

לאחר החתונה, עברתי לגור באשדוד. לאחר כשנה, כשהייתי בת 19 ובעלי ז"ל היה בן 29 נולדה ביתי הבכורה.

היום, אני בת  74, אלמנה כ-8 חודשיים.  אימא לתשעה ילדים: 4 בנות ו-5 בנים,  סבתא ל 21  נכדים וסבתא רבה לשני נינים. תדירות המפגשים עם בני המשפחה שלי, הם יום יומיים.

הזוית האישית

מאוד שמחה ששיתפתי פעולה עם נכדתי סתיו, בעבודת המורשת. היה לי מאוד מאוד כיף וזו הייתה חוויה מאוד כייפית. מקווה שייהנו מסיפור זה. אוהבת מלא.