מאגר סיפורי מורשת

שמי לאה רוזינקוביץ, נולדתי וגדלתי בכפר קטן ופסטורלי בפרברי וילנה. גרתי בבית כפרי בן שתי קומות, חצר גדולה עם משק חקלאי. במשק היו לנו גידולים של תותים, תפוחי אדמה, כרוב גזר סלק. היה לנו בחצר כלב יפה וגדול, פרות, לול תרנגולים ואווזים. לכל אחד היה תפקיד, הכלב שמר על החיות במשק משועלים וזאבים. אימא שלי עבדה במשק הביתי, אני ואחיותיי עזרנו בעבודה השוטפת בבית ובמשק: ניקינו, גרפנו, שתלנו, קצרנו את התבואה ומכרנו את היבול. אבא שלי עבד במשק המשותף של הכפר שהיה שייך למדינה – חיינו במדינה קומוניסטית, הכל היה שיתופי.

המשק החקלאי בביתה של סבתא לאה

אימא שלי גידלה אותי ואת שתי אחיותיי ואבי עבד עבור המדינה. כשגדלנו, גם אמי החלה לעבוד עבור המדינה (בקולחוז). חגגנו חגים של המדינה: יום הפועלים – בראשון למאי ושביעי בנובמבר – יום המהפכה הקומוניסטית וכמובן חגגנו את הנוביגוד. המדינה השקיעה בלימודים שלנו. היינו רכוש של המדינה ולכן היה חשוב לה להשקיע בנו. נכס טוב ואיכותי יכול לשרת טוב יותר את המדינה. החזרנו למדינה את ההשקעה בצורה של ידע ועבודה.

בתוך כל זה הצלחנו לשמור על חיי קהילה יהודיים. הקהילה תמכה במשפחות ובילדים שאיבדו את המשפחות שלהם במלחמה. סבתא רגינה, הגיעה מפולין לוילנה בעקבות קרוב משפחה רחוק שאימץ אותה לאחר שכל המשפחה שלה נהרגה במלחמה. בבית לא דיברו על תקופת מלחמת העולם השנייה, היה הסכם לא כתוב שלא מדברים על מה שקרה. חגגנו חגים יהודיים, פסח וראש השנה. בפסח היינו מביאים קמח לבית הכנסת ומקבלים מצות. אכלנו את כל המאכלים המסורתיים של היהודים כמו גפילטע פיש ורגל קרושה.

החיים בכפר ביום יום היו חיי עבודה, פחות הרגשנו את היהדות. אני ושתי אחיותיי היינו חוזרות מבית הספר ישר לעבודת המשק, קצרנו את היבול, ניקינו את העשבים, בין לבין גם היינו קוטפות תותים, שוטפות את התותים עם כוס מים, אוכלות, צוחקות ומתלכלכות בהנאה. בשעות הערב היינו מחזירות את הפרות מהשדה וחוזרות הביתה, מכינות שיעורי בית והולכות לישון. בתקופות הקיץ בהן לא היה צורך לעזור במשק היינו מבלות באגם הגדול ליד הבית. היינו נפגשות עם חברים מהכפר, משחקות ומשתכשכות במים הקרים.

בתקופת החורף היה מאוד קר והאגם בחוץ היה קפוא. ברוב הזמן הפנוי היינו מבלים בבית, בקריאה, בלימוד סריגה לימוד נגינה באקורדיון. מאוד אהבתי לקרוא. בתקופה בה גדלתי הוריי חשבו שאם אקרא הרבה זה יפגע לי בראייה. הייתי קוראת ספרים עם פנס מתחת לשמיכה כדי שלא יראו אותי. חבר של ההורים שלי עבד בספרייה של וילנה והוא היה מביא לי ספרים לקריאה.

לצד העבודה משק, סיימתי בהצטיינות את לימודי בית הספר והייתה לי אפשרות להתקבל לאוניברסיטה בקובנה. רוב החברים המשיכו לבית הספר המקצועי. מאוד רציתי ללכת ללמוד באוניברסיטה, אך היא הייתה רחוקה מהבית. הוריי חששו מאוד ולא אפשרו לי ללמוד שם. אבל מעז יוצא מתוק, כך הכרתי את גנה. התחלתי לעבוד ברשת חנויות ששירתה את הצבא. ניהלתי את החנות. גנה היה חייל סדיר ששירת ביחידה. הוא הגיע לחנות מדי יום בלי סיבה, או שאני הייתי הסיבה. הכרנו בדצמבר, שנה אחר כך באוקטובר התחתנו וגרנו בוילנה אצל אימא של גנה. בשנת 1978 נולד מארק. גידלתי אותו בבית שנתיים. בשנת 1980 החלטתי שאני רוצה להתקדם בחיים ובחרתי להתחיל ללמוד. התקבלתי לאוניברסיטת וילנה ולמדתי תואר ראשון ושני בכלכלה וניהול. כשסיימתי את הלימודים עבדתי כמנהלת של רשת חנויות גדולה של המדינה. בעלי גנה עבד במשטרה. היינו מסודרים, הצלחנו לרכוש דירה ורכב. לא כל הזוגות הגיעו לזה אז. בשנת 1987 נולדה יוליה, שלוש שנים אחר כך ב – 1990 עלינו לארץ.

בשנת 1989 התחילה התפרקות ברית המועצות והרפובליקות הבלטיות נלחמו לעצמאותן. בתקופה זו הכלכלה בברית המועצות הייתה בשפל. היה ניתן לקבל אוכל רק בכרטיסיות והקצבה. זה היה שפל נוראי – משפע לכלום, ממש כלום. לא היה אוכל, תרופות, בגדים וצעצועים לילדים. הבנו שלילדים לא יהיה עתיד טוב בליטא. עם המחסור התגברה האנטישמיות. הכריחו אותנו לדבר רק בליטאית והתנכלו ליהודים. כולם הרגישו את המשבר הכלכלי בעקבות מחסור באוכל ומוצרים בסיסיים, התחילו למכור בשוק השחור ונתנו שוחד כדי לקבל קצת יותר אוכל. המצב היה לא פשוט והליטאים ראו ביהודים גורם מפריע שלוקח להם משאבים שאין בנמצא. בתקופה זו התחילו לעלות לארץ קהילות שלמות של יהודים. זו הייתה תופעה שהתגלגלה כמו כדור שלג. חמותי רגינה, אימא של גנה, סדרה לנו הזמנה מחברים בארץ ישראל – הזמנה לעלייה. היה אפשר לעלות לארץ רק אם יש לך הזמנה. ויתרנו על האזרחות הליטאית וכל מה שהיה לנו שם ועלינו דרך פולין לארץ ישראל. סבתא רגינה וסבא צודיק עלו שלוש שנים אחרינו.

פה בארץ ההתחלה לא הייתה קלה. הגענו לארץ עם שני ילדים קטנים. השכרנו דירה בפתח תקווה, לא ידענו עברית, לא הייתה לנו עבודה והתחלנו את החיים מהתחלה. אחרי זמן מסוים אני וגנה מצאנו עבודות: אני עבדתי כמזכירה במוסך וגנה עבד במפעל מלט .והנה אני כאן מספרת לך את הסיפור הזה.

הזוית האישית

עמית הנכד המתעד: בזכות התכנית הזו למדתי הרבה על סבתא שלי ועל החיים שלה ושל סבא בוילנה. היא סיפרה לי גם הרבה דברים שלא ידעתי על אבא שלי. נהניתי להקשיב לסבתא ולבלות איתה כמה שעות של זמן איכות לבד.

כשהייתי בן שלוש, ביקרתי עם ההורים שלי ועם סבתא בליטא, ביקרנו את המשפחה של סבתא. אני לא זוכר הרבה, אני זוכר את האגם הגדול שסבתא סיפרה עליו ושהיה שם וכלב ענק. הסיפור של סבתא עושה לי חשק לבקר שם שוב כשאני גדול ומבין יותר. לראות שוב איפה היא גדלה ואיך היא חיה. לשמוע עוד סיפורים עליה ועל סבא. אני שמח שקיבלנו לעשות מטלה קצת שונה מהעבודות הרגילות שנותנים בבית הספר. אני לא חושב שהייתי שומע את כל הסיפורים היפים האלה אם לא הייתי צריך לעשות את סיפור התיעוד. בהתחלה חששתי מהמטלה הזו, חשבתי שזה יהיה משעמם. אחרי ששמעתי את הסיפור של סבתא הבנתי כמה זה חשוב לי לדעת יותר עליה ועל המשפחה, לא חשבתי על זה לפני התכנית.