מאגר סיפורי מורשת

שמי נורית רייזנר. נולדתי בתאריך 24.10.1940 בדרום אפריקה בעיר דרבן. לאמי קראו אידה הדני (שם נעורים: שפירא) ולאבי קראו חיים הדני ושניהם נולדו בליטא. כאשר אבי נולד, שם משפחתו היה אמסטיבופסקי אך כאשר עלה לארץ ועבד בתור עיתונאי ביקשו ממנו לעברת את שמו. היות והוא עבד בסביבות שבט דן הוא לקח את השם הדני. לאחר כמה שנים הוא עבר לדרום אפריקה ב- 1925 כי לא הייתה פרנסה בפלשתינה, ובדרום אפריקה גילו זהב ויהלומים שמשכו הרבה אנשים מליטא ולטביה. הוא ואידה עלו חזרה לארץ ישראל ב- 1960.

גדלתי בדרבן בבית גדול מול חורשה פראית. אני וילדי השכונה שיחקנו שם הרבה. בתוך החורשה היו קופים שמדי פעם היו עוברים את הכביש לגנוב פירות מהמטבח שלנו. בחורשה היו גם נחשים, יום אחד אבא של הילדים אפילו תפס נחש ממבה. למדתי בבית ספר לא יהודי ולא היו הרבה יהודים בבית הספר. בתיכון למדתי בתיכון לבנות בלבד וסגנון החינוך היה אנגלי וקשוח מאוד.

במרכז חיי החברתיים הייתה תנועת "הבונים" היהודית. יצאנו להרבה טיולים ומחנות וזה היה מקום המפגש לצעירים יהודים. העיר דרבן היא עיר נמל ונופש על האוקיינוס ההודי אז ביליתי זמן רב עם חברים על החוף. בתיכון שיחקתי טניס בנבחרת הבית ספרית. מגיל 6 למדתי פסנתר אצל מורה אנגליה קשוחה ובגיל 11 ניגנתי עם התזמורת העירונית בהופעות. עד היום אני לומדת ומנגנת ונהנית מזה מאוד.

בשנות העשרים שלי עליתי ארצה ולמדתי עברית באולפן בחיפה. בדרום אפריקה, לפני שעליתי, לא התחברתי ל"רוק אנד רול". אהבנו יותר לרקוד ריקודי עם ישראלים. אהבתי מאוד את פרנק סינטרה, נט קינג קול ושאנסונים צרפתים. היינו הולכים הרבה לסרטים. באולמות הקולנוע. היו במות שעליהן היה אדם שניגן באוגב לפני הסרט והייתה שירה בציבור. לאחר מכן הראו את החדשות על מסך הקולנוע ורק לאחר מכן הראו את הסרט. היינו גם הולכים לראות סרטים ב"דרייב אין". וכל זה היה כי לא הייתה טלוויזיה אז בדרום אפריקה. הייתי בסביבות גיל 16 בזמן כל זה. הקשבנו הרבה לרדיו והיו סדרות והצגות שהקשבנו להם באופן יומיומי וגם למוזיקת "פופ".

בעקבות היותי בתנועת "הבונים" הציונית, ביתי היהודי והגזענות הנוראה שהייתה בדרום אפריקה בעקבות האפרטהייד עליתי ארצה. עליתי ארצה בגיל 19 ולמדתי עברית באולפן בחיפה במשך שישה חודשים, שם הכרתי את בעלי סולי ולמדתי שנה באוניברסיטה העברית לתואר שני בסוציולוגיה. את התואר הראשון עשיתי בדרום אפריקה.

כשהייתי באולפן בחיפה, שני חברים הכירו ביני ובין בעלי סולי. במפגש השני הוא אמר לי שיש לו הרגשה שאנחנו הולכים להתחתן. ובאמת שנה לאחר מכן התחתנו. סולי היה אז רופא צעיר בבית חולים שגם עלה מדרום אפריקה. מהר מאוד נולדו לנו שלושה ילדים ושמונה שנים לאחר מכן נולדה מיה.

לבני הבכור אבישי ולאשתו אורית  נולדו שני בנים ובת ולו ולגרושתו שריל נולד בן שכיום חי בארצות הברית. כיום הם גרים בגני עם. לבתי עידית ולבעלה רוני נולדו שני בנים והם גרים בפרדס חנה. לבני השלישי דן ואישתו רינת נולדו שתי בנות ובן וכיום הם גרים ביפו. לבתי מיה ולבעלה ניר נולדו שלושה בנים ובת וכיום הם גרים בהרצליה. לעיתים קרובות אנחנו נפגשים וישנם יחסים חמים בינינו.

כאשר ילדיי גדלו, חזרתי לעבודה סוציאלית, עבדתי כשלושים שנה בעיריית הרצליה בתפקידים שונים וסיימתי את התואר השני באוניברסיטת בר אילן. הייתי נשואה לסולי מעל שישים שנה וחיינו באושר. הוא היה רופא ילדים ידוע ותרם הרבה לקידום רפואת ילדים בארץ.

חפץ מיוחד שעובר במשפחה: קערת הכסף של הנסיך הפולני

כשאבא שלי גר בליטא בעיירה קטנה בשם רוגובה, בא אדם זר לביתם ושאל אם הוא יכול לישון אצלם ללילה אחד וכמובן שהוריו הסכימו. בבוקר, כשבא ללכת הוא העניק להם קערת כסף. מסתבר שהוא היה נסיך פולני עשיר. עד היום הקערה שמורה אצלי בבית.

הזוית האישית

עמית הנכד המתעד: הראיון ותיעוד הסיפור של סבתי היה מאוד מהנה, מרתק ומעניין. למדתי ממנו הרבה עליה ועל ילדותה. אני חושב שתכנית הקשר הרב דורי הייתה מאוד מהנה ומעשירה והיה מרתק לראיין את סבתי. אני חושב שצריך לעשות עוד פעילויות כאלו בעתיד בשביל שמורשתם של הותיקים תימשך.