מאגר סיפורי מורשת

קורות חיי.

קוראים לי גילה ההורים בחרו בשם זה, מאחר שהם מאוד שמחו אחרי שנולדו שתי בנות ואני השלישית. לאחיותי קוראים בתיה, כרמלה. הם שרו את השיר "הבה נגילה" ולי קראו גילה. נולדתי בתאריך 20.9.49, אחרי קום המדינה וזו היתה שמחה גדולה.

נולדתי בחיפה בבת גלים מקום יפיפה, בבית גדול עם גינה כל רגע פנוי היינו בים. בת גלים היה המקום היפה ביותר בחיפה. היו שלושה בתי כנסת פעילים. אבי יוליוס הלך כל שבת וכמובן בחגים לבית הכנסת ואנחנו הצטרפנו בחגים. בזמן שאבי התפלל, אימי עליזה הלכה לים וציירה המון ציורים, היא היתה ציירת אומנית. הם היו שונים אחד מהשני אבל אהבו כמו זוג יונים. לא היו צעקות או מריבות הכל התנהל על מי מנוחות.

לאמי קראו עליזה כי שמה כך היתה תמיד עליזה ושמחה, כך גדלתי בבית מלא שמחה ואהבה. אמא נסעה המון לטיולים בארץ ובחו"ל ותמיד ציירה. היה לה תיק מיוחד לדפים ומכחולים היא הייתה מתישבת בטבע ומציירת. אני מאוד דומה לה אוהבת טבע, טיולים ובכל תיק יש לי סריגה אפילו כאשר אני נוסעת באוטובוס. אבי, יוליוס היה רצען, עשה את כל האביזרים הדרושים לסוסים: אוכפים, רצועות ועוד… בתחילת קום המדינה לא היו הרבה רכבים בארץ, אבל בכל הקיבוצים והישובים היו סוסים. אבא שלי פירנס אותנו יפה ובכבוד.

הורי לא ידעו עברית לכן שפת האם שלי היא גרמנית. מקיבוצים והישובים קיבלנו הרבה אוכל, כמו לדוגמא: ביצים, שמנת, ריבות. בתחילת קום המדינה היתה תקופת צנע, לא היה מספיק אוכל וחילקו הכל למנות קטנות, אך לא היה חסר כלום הסתדרנו טוב. אבא שלי היה גבוה ומלא, הוא אהב לבשל והכין סופגניות טעימות וענקיות. לא זרקו שאריות אוכל, הכינו מהם מאכלים מצוינים ומה שבאמת לא היה אכיל נתנו לחיות. היו לנו תרנגולות, כלבים וחתולים.

אבי לבש רוב הזמן בגדי חאקי של מפעל "אתא". אחיו קרל היה מנהל שם. אמי לבשה כמעט כל היום שמלת בית ומתחת בגד ים. הסבים שלי הגיעו מגרמניה בשנת 1934 רוב המשפחה שרדה את השואה, מאחר שהם הספיקו לברוח בזמן. הם השאירו את הרכוש וברחו.

בגיל 16 הייתי אצל אחות אבי, דודתי באנגליה, הייתי שם שנה. למדתי בבית ספר אנגלי וכל יום הידע שלי התרחב. לאחר מכן הייתי בהולנד אצל דודי. חזרנו באנייה מאמסטרדם ועל האנייה ניצחתי בתחרות מלכת היופי של האנייה.

כאשר חזרנו הביתה כעבור כמה זמן, הכרתי חבר בשם עמי במועדון ריקודים בבת גלים. בבוא הזמן אחרי שנתיים התחתנו. החיים בבת גלים התנהלו רוב הזמן יפה. אכלנו בעיקר תפוחי אדמה, מרקים ובשר. לא היה חסר כלום. אח של אימא שלי, לוטר היה ממקימי מושב שבי ציון, ליד נהריה. הם שלחו לנו שמנת מצוינת וביצים טריות. בחגים הכינו בשר כבוש, כרוב וכופתאות, מצות בפסח. היו כלים מיוחדים בפסח. את הכוסות מילאו במים כמה ימים שיהיו כשרות.

הייתה חנות מכולת כל הזמן הלכנו לשם, לא שילמנו רק הוא רשם על נייר את החשבון וההורים שילמו בסוף החודש, זה לא תמיד היה מדויק. כאשר אפו עוגות חילקו לשכנים. הלכנו לים לפני ואחרי בית הספר, הים היה הבית השני שלנו היינו צריכים להגיע בדיוק בזמן לאוכל ובשעה 21:00 כיבוי אורות.

בחג סוכות אבי הקים סוכה ענקית בגינה והזמין חיילים מחייל הים לחגוג אתנו וכך היה גם בחג העצמאות. החג שהוא הכי אהב אחרי היום הכי חשוב לו יום הזכרון לשואה. בט"ו בשבט הזמין גן ילדים שישתלו שתילים בגינה, בכל השמחות היה כיבוד.

למדתי בבית ספר בת גלים, היתה שם מסעדה שהתלמידים בישלו, מאוד אהבתי את הבישולים. הייתה לי מחברת מקושטת לא היה בשר, אהבתי מאוד איטריות וגבינה. שמחנו עם כל מתנה קטנה שקיבלנו, כמו שוקולד, עיפרון או ספר זיכרון. הייתה בריכה אולימפית בבת גלים והיו המון תחרויות בין לאומיות, כמעט כל יום החליפו מים – אלה היו מי ים.

היום אני בת 67 יש לי בן בכור, שתי בנות ותשעה נכדים (ומייחלת להרבה נינים…).

אני ובעלי עמי ז"ל ביום כלולותינו

אני והכלבה בוני בחוף הים בבת גלים

הזוית האישית

קרן אלדר מביאה את סיפורה של סבתא גילה ילדות בבת גלים.