מאגר סיפורי מורשת

שמי דיצה מרגלית שמואל, נולדתי בירושלים, וגרתי בילדותי בשכונת בית הכרם. היו לי חמישה אחים ואחיות, היינו יחסית משפחה מרובת ילדים. בית הכרם הייתה שכונה חילונית, וגרו בה מעט אנשים דתיים. המשפחה שלי היתה דתית. ילדי השכונה לא ידעו מה זה להיות דתי, והיו שואלים אותנו שאלות מצחיקות כמו: האם מותר בשבת ללכת? האם מותר בפסח לאכול עוגיות?

הרחוב שלנו עדיין לא היה סלול, כי השכונה הייתה חדשה ורק נבנתה. ברחוב גרו המון ילדים, לכל משפחה היו בדיוק שלושה ילדים! בכל יום, היינו מתאספים ליד הגדר של הבית שלנו ומשחקים בכל מיני משחקים, עד שההורים קראו לנו לחזור הביתה. לכל משפחה היתה שריקה, כך היו קוראים לילדים לחזור הביתה. (יש גם תוכים ופינגווינים שעושים את זה, זאת הערה של הנכד). פעם הגיע לשכונה ילד חדש וביום הראשון שלו ברחוב, אימא שלו שרקה לו את השריקה המשפחתית בלחן של השיר "החמור הקטן"… מאז הוא היה מאוד אומלל, כי קראנו לו "החמור הקטן". ילדים יכולים להיות ממש לא נחמדים לפעמים.

ילדי הרחוב מתאספים ליד גדר ביתנו

כפי שסיפרתי, הרחוב שלנו לא היה סלול, ובכל חורף, נקוותה שלולית ענקית מול הבית שלנו, ולא ניתן היה לצאת מהבית מבלי לדרוך בתוכה. אבא שלי שלח מכתבי בקשה לעירייה שיגיעו לסלול את הכביש, אך לא נענה בתשובה. יום אחד, אבא שלי היה טיפוס קצת עצבני – הוא לקח זוג מגפיים מלא בבוץ, ניגש לעירייה, והניח את המגפיים המלוכלכות על שולחנו של הפקיד ההמום. למחרת הגיעו מטעם העירייה לסלול לנו את הרחוב.

בל"ג בעומר הייתה תכונה רבה לקראת ערב החג: ילדים "סחבו" (גנבו) קרשים למדורות מהקבלן האומלל, שבנה את כל בתי השכונה. בשדה שבקצה הרחוב, הייתה כל חבורה מקימה מדורה לתפארת, או בצורת פרמידה, או בצורת מזבח (מרובע). בראש המדורה תלינו בובת סמרטוטים, וקראנו לה אייכמן או היטלר, ושמחנו מאוד לשרוף אותה. אחת הילדות שידעה לנגן באקורדיון, ניגנה ואנחנו שרנו איתה, אוכלים תפוחי אדמה שרופים ונקניקיות על האש. בסוף הערב, הבנים היו עושים "כיבוי פלמ"ח".

במלחמת ששת הימים, הצטופפנו שתי משפחות במקלט שמתחת לבית, אך אנחנו הילדים, לא פחדנו כלל, אלא שמחנו על כל ההתרחשויות החדשות. היינו מאזינים ברדיו לשידורי "קול הרעם מקהיר", שידורי תעמולה ממצרים, ומאוד הצחיק אותנו שהשדרן אמר "כוחותינו פרצו את כל החזיות" במקום "החזיתות".

בחורשה ליד ביתנו התמקמה פלוגת חיילי תותחנים, ששמחו להתקלח בביתנו ולפטפט איתנו, הילדים. אבא שלי היה חייל מילואים ברבנות הצבאית, ופיקד על איסוף חללים וזיהויים בשדה ליד ביתנו והבאתם לקבורה בבית הקברות הצבאי בהר הרצל.  וכך, כשאנחנו שיחקנו בחצר ובמקלט, ו"נהנינו" מהמלחמה, ממש ליד ביתנו, התרחשו דברים קשים ועצובים מאוד.

ירושלים גדלה, השכונה גדלה, הילדים בגרו ועזבו את השכונה, ההורים נפטרו או עברו לדיור מוגן, אך הזכרונות המתוקים נשארו בלב.

הזוית האישית

זאב הנכד המתעד: אהבתי לשמוע את סיפורי הילדות של סבתא.

סבתא דיצה: היה מאוד נחמד ומרגש להעלות זכרונות מילדותי. שמחתי שזאב מקשיב ומתעניין.