מאגר סיפורי מורשת

 

כשנולדתי גרה משפחתי ביפו, ביתי היה מיוחד מאוד בשל העובדה שסגנון בנייתו היה כסגנון הבניה של הערבים באותה התקופה, חצר הבית הייתה גדולה מאוד ובחצר גרו כמה משפחות, המבנה היה גבוה ומרשים, שכניננו היו ערבים והיחסים איתם היו על מי מנוחות, יחד עם זאת  היו ערבים קיצוניים שעשו המון בעיות בשכונות המעורבות.

 

אבי עלה לארץ בגיל 20 ובאופן מיידי גויס לצבא לחיל הים. הוריי הכירו בערב ריקודים ולאחר שנה התחתנו, הפערים ביניהם היו גדולים אבא היה גדול מאימא ב- 15 שנה. התמודדותם והשתלבותם במדינת ישראל הייתה קשה ממספר סיבות: שפת האם של אימי הייתה עברית לעומת שפת האם של אבי שהייתה הודית מה שגרם לקושי בתקשורת בניהם. הם חוו קשיים כלכליים ופרנסתם הייתה דלה, בנוסף צבע עורו של אבי (כהה עור) הקשה עליו ועליי את ההתמודדות בחיי היום יום. הגזענות בתקופה ההיא הייתה מאוד בולטת ואני כילדה חוויתי המון השפלות בגלל צבע עורי. בעקבות כך פיתחתי שיטות בכדי לשרוד והשתמשתי באימא שלי שהייתה בהירת עור ובשם משפחתי (היימן) ובזכות זה שרדתי והצלחתי להיות חלק מהחברה. 

 

בהמשך הוריי עברו למושב "רמות מאיר" הממוקם בסמוך לעיר רחובות. שם  נולד אחי בבית יולדות בעיר רחובות. המושב היה מושב שיתופי, כל הגידולים במושב היו משותפים לכל המשפחות יחד. אבי עבד ברפת והפיק את החלב בדרך של חליבה ידנית, הוא סחט חלב מן העטין ישירות לדלי, אהבתי מאוד את החלב הטרי ולעולם לא אשכח את טעמו. באותה התקופה אמי עבדה כמורה לעברית באולפן "לעולים חדשים".

לאחר לידת אחי נולדה לי אחות נוספת שעד היום אנו לא יודעים מה עלה בגורלה. לימים אחיי ואני ניסינו לחפש נתונים ולאתר קבר או מסמכים אחרים, אך לצערנו לא מצאנו שום הוכחה אם היא בחיים או לא. אימי ואבי לא דיברו כלל על הנושא שהיה להם כאוב ובחרו שלא לשתף.

 

לצערי הרב לאחר כמה שנים המושב התפרק ומשפחתי הדרימה לבאר שבע, בתקופה זו אבא עבד בחפירות במקומות שונים בכל מיני אתרים ואמא עבדה כמגהצת בכל מיני בתים. התמקמנו במשק "עזר" שם גרנו בצריפונים כאשר השירותים מוקמו מחוץ לצריפון. בחורף הגשום היה רועש מאוד בתוך הצריפון, הגשם דפק בגג והחריש את האוזניים ובקיץ לעומת זאת היה חם מאוד, לא היו מזגנים באותה התקופה וסבלנו מחום רב. באזור בו גרנו לא סללו מדרכות/כבישים, לא הייתה מערכת ניקוז מסודרת ולכן בתקופה גשומה כל אורך האזור היה מתמלא במים ונוצרו ברכות שונות. חבריי ואני שחינו ונהנינו בברכות ולא ידענו עד כמה הדבר מסוכן ואכן אחת הילדות טבעה במהלך שחייתה שם, למרות זאת המשכנו ושחינו בברכות. אני זוכרת את המיטות המיוחדות שלנו שנקראו "מיטות סוכנות", הן היו עשיות מברזל והמזרן היה עשוי מקש,בכל מיטה ישנו שניים, נהנינו מאוד ולא הרגשנו בצפיפות.

 

למרות שהחיים היו מאד קשים למדנו ליהנות מכל דבר. למשל אימא הייתה מכינה משאריות לחם עוגה שעד היום אני מכינה. כולנו חיכינו לערב שבת לארוחה המשפחתית המיוחדת שלאחריה שרנו שירי ארץ ישראל. יום מיוחד שזכור לי זה היום החופשי של אימא שהיה יום כביסה כל השכנות היו יושבות בחוץ עם הפילות והכביסה ותוך כדי שהיו מכבסות היו מספרות על חיי היום יום שלהם ועל קשייהן הרבים . חיי החברה בצריפונים היו ממש כיפים כולם שיחקו עם כולם. המשחקים היו מחניים ,חמש אבנים ,קלס ,חבל ,שוטרים וגנבים ועוד. אני שיחקתי רבות עם בובה מיוחדת שהכנתי לעצמי מגרביים ישנות ומצמר. אהבתי במיוחד את הטיולים השנתיים הם היו מאוד מיוחדים . העמיסו אותנו על גבי משאית פתוחה, ישבנו שם כולנו יחדיו. במידה והטיול היה ליומיים היינו ישנים במועדון עם שקי שינה על הרצפה. בכל שנה חיכיתי לראש השנה ולפסח משום שבחגים אלו קנו לנו בגדים חדשים ונעליים חדשות שלרוב היו גדולות במידה אחת.

 

לאחר כמה שנים בצריפונים משפחתי קיבלה דירה בשכונה ג' בבאר שבע שם נולדו לי עוד שני אחים. הדירה אמנם הייתה צנועה אבל סופסוף היה לנו בית משלנו. אבא התחיל לעבוד במפעל שנקרא מכתשים ואימא המשיכה לעבוד בבתים. למדתי בבית ספר יסודי "מעוז". בבית הספר למדנו במשמרות ואכלנו קבוע צהריים. החיים התחילו להראות אחרת יותר קלים. לאחר כמה שנים עברנו לדירה גדולה יותר באותה השכונה ושם נולדו עוד שני אחים.

לי כילדה בכורה היו המון מטלות בבית כשאימא הייתה בעבודה ואני חזרתי מבית הספר קיבלתי את האחים שלי, דאגתי להם ולסידור הבית, עד שאימא ואבא שבו מהעבודה עבדתי קשה מאוד .לעיתים כעסתי מאד שרק אני צריכה לעשות את כל עבודות הבית לבדי, לא תמיד היה לי כיף להיות ילדה בכורה כי הטילו עליי המון מטלות {ולכן היום כאימא וסבתא לא אחזור על התנהגויות מסוימות כשהיו בבית הוריי אבל ישנם דברים מסוימים כמו: כבוד ,ערכים "ואהבת לרעך כמוך" משחקי ילדות וחברים שלא הייתי משנה} . כילדה אני זוכרת שכשאבא היה מבקש משהו מספיק היה המבט בעיניו ולא היינו מעזים לערער או להגיב למבט, וזה מפאת הכבוד הרב שרכשנו כלפיו. אבא התייחס אלינו בכבוד ולכן גם אנחנו התנהגנו בהתאם.

 

היום כאמא וסבתא במצבים מסוימים אני מתנהגת כמו הורי למשל: כבוד, נתינה, אהבה ואכפתיות. אני מאחלת לדור הבא לחיות יותר טוב ליהנות ממה שיש לא לוותר על רצונות ותמיד לזכור "אם תאמין בעצמך השמיים הם הגבול".

 

ברצוני להודות לבית הספר "רעות" על הזכות להיות חלק בתכנית "הקשר הרב דורי",

תודה לכרמית בכר שליוותה אותנו בסבלנות תמיכה וחיוך לכל אורך התכנית. תודה להדר המקסימה שהייתה שותפה וחלק בלתי נפרד מתכנית זו, וכמובן לנכדתי היקרה מכל מעיין שבזכות זה שבחרה בי זכיתי לבלות זמן איכות אתה ולהשתתף בתכנית מיוחדת זו.

 

בית החולים צהלון (דג'אני), הוא מתחם רפואי בעל חשיבות היסטורית בעיר יפו המשמש כיום מרכז גריאטרי בשמו העברי "צהלון". עד מלחמת העצמאות היה זה בית חולים פרטי בבעלות משפחת דג'אני הערבית, ונקרא על שמה. בית החולים נמצא בשדרות ירושלים 100 פינת רחוב ארליך ביפו ותוחם את שכונת צהלון ממערב.

תשע"ו, 2016