מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

ילדותי בארץ לאחר העלייה מעיראק

פרייאל עם אביגיל וריינה
פרייאל בגינת המועדון
פורייאל קורדו מספרת על החיים במעברה בישראל

שמי פורייאל קורדו. משפחתי, משפחת דהן, עלתה לארץ מעיראק, מהעיר בצרה, בעלייה הגדולה בשנת 1950. הטיסו אותנו במטוס, אני הייתי בת 5, כל מה שאני יודעת זה מזיכרונה של אחותי הגדולה. לארץ הביאו אותנו לפרדס חנה, ישנו באוהלים. אחר כך העבירו אותנו למעברה ושם גרנו בצריפים. בפרדס חנה היינו כמה חודשים. החיים במעברה היו בתנאים לא תנאים, בצריף היה רק חלל מקורה, בתוכו שמנו מיטות מברזל וגם זה היה בצפיפות. בימי החורף הגשמים חדרו לתוך הצריף, בקיץ היה חם מאד מאד. כדי לשתות, היינו צריכים לצאת – המים היו בחוץ גם השירותים היו בחוץ. אבא שלי בנה לאימא שלי מטבח בחוץ כדי שאפשר לבשל ולנהל חיים נורמלים.

אמי החזיקה ילד, שאמו הייתה חולה ולא היה מי שיטפל בו, ולא היה לו מה לאכול. היא הייתה מביאה לו דליים והוא היה ממלא במים וסוחב אותם עד לבית. בתמורה היא הייתה מביאה לו קופסאות עם אוכל לו ולאמו. מפרדס חנה העבירו את משפחתי למעברה בתלפיות. זכור לי אחד המקרים שקרה לי שם: יום אחד ראיתי תרנגולת נבהלתי מאד, מהבהלה רצתי לכיוון הבית, באותו זמן אמי הכינה גיגית עם מים חמים להשתמש לכביסה, מקלחות וכו… ללא משים נפלתי לתוך הגיגית של המים רותחים מיד השכנה איילה, צעירה שידעה לדבר עברית. היא לקחה אותי לקופת חולים כדי שיטפלו בכוויה, בנס לא נשארו לי סימנים מהכוויה.

סיפור נוסף, במעברה הייתה מעין מאפייה שהכינו בה לאפה ולחם עירקי, יום אחד הלכתי עם אחותי לקנות לחם, מכיוון שהיה תור ארוך מאוד ולא רצתה שאני אעמוד זמן רב, אחותי אמרה לי: "שבי בקרבת מקום ואחרי שאקנה את הלחם אאסוף אותך." היא שכחה אותי, ולא ידעתי לחזור הביתה לבד. למזלי, היה שם איש אחד שאני מכירה והכיר את המשפחה והחזיר אותי הביתה.

מהמעברה בתלפיות העבירו אותנו לשכונת קטמונים. בקטמונים למדתי בכיתות א' – ג' בבית ספר בית יעקב שהיה בשכונת תלפיות בירושלים. לא היה לוח, הייתה מחברת והיו חוצים אותה לשניים וכל אחת הייתה מקבלת חצי ממנה, למדנו חשבון, עברית, תורה, בבית יעקב לא למדו אנגלית. אחר כך עברתי ללמוד בבית ספר בקטמונים שנקרא "תלפיות "עד כיתה ח'. בבית ספר אהבתי לשחק ברחבה של בית הספר בעיקר משחקים שהיו נגישים כמו חבל כדור וכו'. ההורים שלי רשמו אותי לבית ספר דתי כי רצו שנשמור מסורת כמו שהם נהגו, ושאני אלמד על מנהגי הדת.

לאחר סיום כיתה ח', יצאתי ללמוד תפירה בבית ספר ויצו בשכונת בקעה, תוך שנה קיבלתי פרקטיקה והתחלתי לעבוד בתפירה. אבא שלי, משה, שהיה עובד בחברת איטום גגות "חברת אחים", חסך מהמשכורת שלו וקנה לי מכונת תפירה. אמי לולו הייתה עקרת בית, השפה העברית לא הייתה שגורה בפיה והיא מעולם לא עבדה בחוץ. עבודתי כתופרת עזרה לנו מאוד, הייתי תופרת לכל בני המשפחה בגדים לאמי, ולאחיותיי.

ב"ה נישאתי והמשכתי לגור בירושלים בסביבה בה גדלתי. היום אני משתתפת קבועה בפעילויות במועדון גיל הזהב בתלפיות. המועדון חוגג את שנת הארבעים לקיומו במבנה הנוכחי. במסגרת המפגשים עם בנות ביה"ס אהבת ישראל עשינו פעילויות רבות כמו: לימודי מחשב, לימודי שימוש בפלאפונים, סדנאות שונות שבחלקם ההורים של התלמידות הגיעו למועדון והעבירו לכל הנשים, כגון שירה בציבור, טיפולי פנים בקוסמטיקה טבעית, סדנה להכנת גבינות ועוד… אהבתי להשתתף בסדנת בישול ואפיה. למדתי גם קצת מחשבים, אך אני לא כל כך יכולה ליישם זאת מכיוון שאין לי מחשב בבית.

פרייאל משתתפת בסדנת בישול ואפייה בהנחיית בנות ביה"ס אהבת ישראל בנות

תמונה 1

הזוית האישית

פרייאל: נהניתי מהבנות, משילוב של סדנת הבישול. בלימודי המחשב פחות הסתדרתי, בעיקר בגלל שאין לי מחשב בבית.

אביגיל וריינה: התרשמנו מאד מהחיים של פרייאל בילדותה ולמדנו לראות כמה עושר וטוב יש לנו היום.

מילון

לאפה
סוג לחם שטוח ודק כעין רדיד בצק עגול. מרכיביה הם קמח ומים בלבד (עם קורטוב מלח). היא נאפית בטאבון בחום גבוה ובאש גלויה. בעגה ירושלמית שמה של הלאפה הוא אֶשְׁתַּנור. הלאפה, בדומה לפיתה, משמשת לעטיפתם של מאכלים המוכנסים לתוכה, כדוגמת חומוס, פלאפל או שווארמה. להבדיל מפיתה, הלאפה אינה בצורת כיס, אלא מניחים עליה את המאכל ומגלגלים אותה לשם עטיפתו. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”אבא דאג לאימא שלי ולכן בנה לה מטבח כדי שאפשר יהיה לבשל ולנהל חיים נורמלים“

הקשר הרב דורי