מאגר סיפורי מורשת

בס"ד

שמי עדנה נביאי, שם נעוריי במקור הוא רושן זמיר. נולדתי באיראן, הוריי יצחק ונושפרין (נורית) ז"ל נולדו בעיר קשאן (עיר השטיחים) ועברו לטהרן בצעירותם. בקשאן הייתה קהילת יהודית משגשגת. יש האומרים שיהודי קשאן היו מצאצאי היהודים מגורשי ספרד. אמי נורית למדה בבית ספר אליאנס ששימש כשלוחה של בית-ספר צרפתי. היא סיימה תיכון בהצטיינות עם שפה צרפתית רהוטה וניגנה בכינור בכישרון רב.

אבי למד בבית ספר בקשאן וכיוון שהיה בקי בלימודי קודש ובקריאת התורה מגיל צעיר, הוא היה חזן בבית הכנסת. לאבי היה קול זמיר שריגש את כל באי בית הכנסת. בשנת 1935 הוא נאלץ להתגייס לצבא איראן בתקופת המלוכה של השאה (לפני המהפכה האיסלמית). יהודי קשאן דיברו ביניהם בעגה קאשית והתכתבו ביניהם בכתב רש"י בכדי שהמוסלמים לא יבינו את הנעשה בקהילה ובכך שמרו על ביטחונם.

אבי ואחיו הגדול היו שותפים בחנות בדים וכלי תפירה. יום אחד אמי הגיעה לחנות לקנות פריטים לרקמה ולתפירה, ואבי, שראה אותה, ביקש מגיסו ללכת להורים שלה ולבקש את ידה. סבתי (אימא של אימא) שאלה אם מדובר בבחור עם הקול הנעים שמחזן בשבתות בבית הכנסת, היא אמרה שתמיד קיוותה בליבה שהבת שלה תתחתן עם בחור טוב ושומר מצוות כמוהו.

ההורים התחתנו בשנת 1943 ונולדו להם חמישה ילדים, אני הרביעית מביניהם. בילדותי גרנו בטהרן באזור של הקהילה היהודית. גרנו בבית גדול עם חצר גדולה שבמרכזה בריכת מים. הבית היה מחולק לדירות שבהם גם גרו שני האחים של אבא עם המשפחות שלהם. את השבתות והחגים חגגנו ביחד. בזמנו לא הלכנו לגן ילדים והיינו מעבירים את הימים במשחק משותף בחצר הגדולה. הגדולים ביימו הצגות ושיתפו את הילדים הקטנים, זכינו בחוויות ילדות בלתי נשכחות. בחצר היו הרבה עצים ושיחים, זכור לי בעיקר את פרח הקרח (גולה יאח) שהיה פורח בשלג בצבע צהוב עז עם ריח בושם מיוחד. היה שם גם עץ תות ענק שאכלנו מפרותיו הרבים והעלים הירוקים שימשו כמצע לגידול תולעי משי.

את כיתות א'-ד' למדתי בבית הספר "אליאנס" בטהרן ולאחר שעברנו לגור באזור אחר של טהרן, עברתי ללמוד בבית ספר יהודי "כורש", לידו היה בית כנסת "כורש". הלכנו לבית הספר ברגל, בקיץ החם ובחורף המושלג. באנו הביתה להפסקת צהריים וחזרנו ללימודים עד הערב. צוות בית הספר היה ברובו מוסלמי מלבד המורה לעברית. התלמידים זכו ליחס עוין מצד המורים ובלי סיבה מוצדקת נהגו להעניש ולהכות אותנו במכות סרגל על הידיים ועוד… הכל מתוך שנאה כלפי יהודים.

בליבי ובחלומותי תמיד קיוויתי לגור בארץ ישראל כי האמנתי ששם חיים רק יהודים. בביתנו תמיד הייתה אווירה של אהבת ארץ ישראל. מגיל צעיר ההורים לימדו אותנו קטעי תפילה בעל פה. לקראת העלייה לארץ, אבי נהג להקשיב לחדשות קול ישראל בפרסית ולימד אותנו עברית מחוברת בצבע כתום שנקרא: "אלף מילים". גדלנו בבית מאוד ציוני.

בנובמבר 1964 עלינו לארץ ישראל בטיסה של חברת "אל-על". במטוס אבי החזיק ספר תורה שמישהו מהקהילה באיראן ביקש להעביר לארץ. כשירדנו מהמטוס אבי נישק את האדמה ובירך "שהחיינו", זאת הייתה חוויה מרגשת ובלתי נשכחת.

כשהגענו לארץ, הפנו אותנו ל"שיכון עולים יוספטל" בשכונת מורשה שברמת השרון. השכונה הייתה בבנייה ולכן לא היה לנו חיבור לחשמל ולגז. דודים שגרו ברמת השרון עזרו לנו בתקופה הראשונה בארץ. בשיכון שלנו גרו 40 משפחות, כל אחת מהן הגיעה מארץ אחרת ודיברה בשפה אחרת ולכן היה קשה לתקשר אחד עם השני, מהר מאוד אנו הילדים התחברנו והלכנו יחד לבית הספר והמבוגרים למדו עברית באולפן.

זיכרון הילדות המשמעותי שלי היה בשנת 1967, בימים שלפני פרוץ מלחמת ששת הימים. כל השכנים עזרו והקימו שוחות (תעלות באדמה) ומילאו שקי חול, ששימשו כמקלטים בזמן ההפצצות. שלושת השבועות שקדמו למלחמה נקראו "תקופת ההמתנה", אלה היו ימים קשים ומלאי פחד וחרדה מפני הלא נודע. תודה לאל, המלחמה הסתיימה בניצחון גדול לישראל ולא הזדקקנו לכל הביצורים. באותה תקופה לא היו שידורי טלוויזיה ומכשירי טלפון היו רק בבתים ספורים, לכן את העדכונים על המלחמה שמענו רק באמצעות הרדיו.

כשעליתי לארץ, התחלתי את לימודי בכיתה ז' בבית הספר ממלכתי ג' שבמורשה. מכיתה ט' עד יב', למדתי בתיכון עיוני- חקלאי "מקווה ישראל"(במדור הדתי). בתקופה הראשונה בפנימיה ההסתגלות הייתה קשה ובמיוחד הקשה עליי הריחוק מההורים והמשפחה. סדר היום בבית הספר היה: חצי יום לימודים וחצי יום עבודה חקלאית. העבודה בחקלאות היתה קשה, אבל התרגלנו ולמרות העייפות בערב הכנו שיעורי בית ולמדנו למבחנים. לאט לאט הכרתי חברות שעזרו לי בעברית ובעיקר בלימודי הקודש, אותם לא למדתי בבית הספר היסודי. חברתי הטובה אפילו לימדה אותי לקרוא את שפת רש"י.

ענפי החקלאות בבית הספר היו מגוונים: עבדנו בפרדס, גן ירק, כרם, עצי פרי, לול, דיר, רפת, כוורת דבורים ועוד. הגענו לשטח רכובים על עגלה רתומה לסוס, בקיץ בתקופת בציר הענבים השכמנו קום לפני עלות השחר בגלל החום הכבד. בחורף הטיפול בכרם נעשה על רפסודה בגלל ההצפות מהגשמים. הגן הבוטני במקווה ישראל היה מן המפורסמים בארץ ומבקרים רבים באו להנות ממגוון הצמחייה והפרחים הייחודיים.

סיימתי את לימודיי עם תעודת בגרות מלאה. בנוסף נבחנו בשתי מקצועות בחקלאות כחובה. "מקווה ישראל" היה בית הספר החקלאי הראשון שנוסד בארץ בשנת 1870, וכשסיימתי את לימודי בשנת 1970, היינו מחזור ה- 100 של בית הספר. לרגל האירוע נערכה מסיבת סיום גדולה בהשתתפות נשיא המדינה שזר, ראש הממשלה גולדה מאיר ואורחים מכובדים נוספים. עם סיום הלימודים, התקבלתי לאוניברסיטת "בר-אילן", שם למדתי שלש שנים לתואר ראשון בביולוגיה עם התמחות במיקרוביולוגיה. לאחר מכן, עבדתי תקופה קצרה במעבדות בית חולים ולאחר מכן לימדתי וניהלתי את המעבדות בסמינר "תלפיות" (היום מכללת תלפיות).

בשנת 1975 התחתנתי עם בעלי, דוד, אותו הכרתי בשידוך. לאחר תקופה בחרתי לגדל את הילדים שלנו ובזמני הפנוי המשכתי ללמוד באוניברסיטה הפתוחה קורסים שונים. כיום, אני סבתא במשרה מלאה. הגשמתי את החלום לחיות בארץ ישראל עם  משפחה חמה ואוהבת, ועל כך אני מודה לאל כל יום.

הזוית האישית

עידו הנכד המתעד: הייתי מאוד מופתע מחוויות הילדות של סבתא. הקשר שלי עם סבתא היה תמיד חזק, אבל בתכנית הקשר הרב דורי הוא התחזק עוד יותר.

סבתא עדנה: נהניתי מאוד להיות עם עידו והופתעתי לטובה עד כמה התעניין בסיפור חיי. אני מברכת את עידו שיצליח בכל ויהיה תמיד בריא ושמח.