מאגר סיפורי מורשת

שמי אורי, במסגרת תכנית הקשר הרב דורי בה אני משתתפת השנה עם סבי, שלמה פטרובר, אנו מתעדים סיפור מחייו של סבא במאגר המורשת של התכנית.

סבא שלמה מספר: "נולדתי בתל אביב, בשנת 1961, בן לרות וצבי. יש שלושה אחים מעליי בהפרש של 11 שנה, כך שגדלתי יחסית לבד. סבא וסבתא שלי מצד אבא נרצחו בשואה ומצד אימא נשארה לי רק סבתא אחת. ההורים שלי דיברו בבית גרמנית כדי שלא נבין, היום אני יחסית מבין" (סבא אומר בחיוך). "בבית הספר אמרו עליי: "ברכות שמיים מעל ותהום רובצת תחת", כלומר – יש שכל אבל גם קוצים בישבן. כילד, אהבתי לאסוף גרוטאות, לבנים וכל מיני דברים, למשל: הייתי בונה ”להביות”: הייתי שם במזרק קצת כוהל, מחמם קצת וזה היה משפריץ אש.. כל מיני שטויות..” כך סבא אומר.

"ההורים שלי היו חרדים ציונים. הם מאד שמרו על המצוות. אני זוכר את אבא שלי בצבא. בגיל 12 פרצה מלחמת יום כיפור ולכן את בר המצווה שלי ציינו באופן צנוע יותר. קראתי בתורה, אני בא מבית 'יקה' ולכן הקפידו שאקרא מדויק. חוץ מזה הייתה קבלת פנים במוצאי שבת, אנשים באו לאחל מזל טוב. אני זוכר שקיבלתי בעיקר ספרים. כשהייתי בן 15 פרצה מלחמת ששת הימים.

הייתי בתנועת הנוער "עזרא", שם הכרתי חבר גדול ממני בשנה שעשה קורס עזרה ראשונה וזה משך אותי, אבל מכיוון שלמדתי בישיבה התיכונית בשעלבים לא יכולתי ללכת, כי הקורס היה פעמיים בשבוע, לכן ארגנתי קורס בעצמי. אני לא זוכר איך, אבל דאגתי שיהיו מספיק נרשמים לקורס של שבוע. עוד לפני כן עשיתי קורס שגם קשור בעזרה ראשונה, זה היה קורס קצר של שעה אבל המיוחד בו היה, שבזמן הקורס הודיעו על שחרור החטופים מאנטבה. לאחר הקורס התחלתי להתנדב במד"א בתל אביב והשתתפתי בקורס נוסף בשם “טהרן”. השתתפתי באירוע 'אוטובוס הדמים', יצאנו כחובשי טהרן והרגשנו עצמינו מאוד חשובים ורציניים.

בשביעית הייתי בקיבוץ שעלבים וממש נדלקתי עליו. התחלתי להתנדב שם והייתה לי חברה מהקיבוץ. בחופש הגדול הייתי נשאר בקיבוץ ועובד בשדות. בבית, בימי שישי, היינו הולכים החברים לים לחוף הנפרד ושם שוכרים חסקה ושטים. בשנתיים האחרונות של הישיבה גרתי בקיבוץ ונשארתי שם גם בשבתות.

בצבא שירתי בחיל השריון. לא השתתפתי באף מלחמה, מכיוון שבתקופת הצבא למדתי בישיבת הכותל, שזו ישיבת הסדר ובתקופה ההיא ישיבות הסדר היו מתגייסים רק לחיל שריון. לפני הגיוס אני וחבר שלי הלכנו להיפגש עם חנן פורת שהיה אז חבר כנסת. רצינו לראות מה אפשר לעשות כדי להתגייס לצנחנים. אבל זה לא עזר," אומר סבא בחיוך, "והתגייסנו לשריון. בצבא הייתי נהג טנק ורצו להוציא אותי לקורס פיקוד, אבל בין השירות הראשון לשירות השני הכרתי את סבתא והתחתנו, לכן בפסח הציבו אותנו לשירות השני, שם היינו בימ”ח, שזה אחסנה של טנקים המוכנים ללחימה, למקרה הצורך. אחרי פסח פרצה מלחמת שלום הגליל אך לא השתתפתי בה, מכיוון שכבר הייתי נשוי ולא שירתי כנהג טנק."

ילדי משפחת פטרובר בשנות ה60 – סיפורה של תמונה

בתמונה רואים את שולה, נעמי, משה ושלמה. אלה הם סבא ואחיו. התמונה צולמה בסוף שנת 1962. בתמונה שמים לב שסבא היה בהפרש גדול משלושת אחיו. אפשר גם לראות אביזרים שהיו פעם, כמו: המשקפיים של נעמי ומשה עם מסגרת עבה מאוד. האחים לבושים מסודר ונקי ונראים נהדר ביחד!

ילדי משפחת פטרובר

סעודת פורים ומפגש מיוחד 

"חוויה הזכורה לי היטב מאחד החגים בילדותי: אחרי מלחמת העולם הראשונה סבתא שלי, סבתא שרה, החליטה לעלות לארץ. היא הייתה אלמנה עם שלושה ילדים. רותי (אימא שלי), עמרם אחיה ואסתר אחותה. היא הייתה אישה אמיצה. בארץ, כשעמרם ואסתר התחתנו, שניהם ניהלו חיים לא דתיים וההורים שלי שהיו דתיים שמרו מהם מרחק, כלומר לא כל כך נפגשנו איתם. אבל בפורים ההורים שלי היו מזמינים אותם לסעודת פורים והם היו באים.

עוד חוויה מפורים שזכורה לי, היא שכל פעם בסעודת פורים אבא שלי היה יוצא החוצה, הייתה לו מסיכה של אף אדום ומשקפיים והוא היה נכנס כאילו לא מזהים אותו וכולם ידעו שזה הוא וצחקו."

הזוית האישית

הנכדה אורי: כל מפגש בתכנית הוא התרגשות גדולה. יש סקרנות לגבי הסיפורים, נהניתי מאוד מהמפגשים ומהתהליך, מהמשחקים ומהסיפורים.

סבא שלמה: ילד, מרגע שהוא יוצא מרחם אמו, הוא מתחיל להתנתק. בהתחלה הוא מאוד תלוי באימא שלו, גם את פעם היית ממש חלק מאמך והיום את מתנתקת לאט לאט נהיית יותר עצמאית, עד שבאיזה שלב את עוזבת את הבית בעצם בסוף הילדים הופכים להיות אנשים נפרדים לחלוטין. יש קשר בתורשה או בחינוך, יש חלק ממה שאתה ספגת בבית, ויש פער בין הורים לילדים. ההורים גדלו בבית אחר ובתקופה אחרת ונוצר פער מעניין ומרתק לפעמים, כי לא בהכרח הילדים מלמדים את ההורים מה לעשות ולא בהכרח ההורים מלמדים את הילדים מה לעשות.

יש פסוק שאומר: "וישיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם", כלומר – לחבר בין הלבבות של ההורים והילדים. בעם נכדים יש עוד יותר פער, כי בכלל הדור שונה והבית שונה. אז בשבילי כסבא והאמת שגם סבתא, בעצם רוצים קשר מאוד טוב עם הנכדים. קשר בין הנכדים לסבא וסבתא מדלג על הקשיים שלפעמים יש בין הורים לילדים. אנחנו לא מנסים לחנך, יותר מקבלים את הנכדים כפי שהם. יש הבדל בין מי שחייב לחנך והוא אחראי וצריך לעשות את זה, לבין מי שהוא לא חייב לחנך. עם הנכדים אני פטור מזה וזה יכול להיות יותר זורם. אז זהו, אני מאד מקווה שהמפגשים שלנו יצרו קשר טוב.