מאגר סיפורי מורשת

שמו של סבי הוא שלמה צדקיהו. הוא אחד מחמישה ילדים במשפחה. השם שלמה הוא מהמלך שלמה. הוא קרוי על שם דודי, המקובל הרב סילמן, שנפטר ימים אחדים לפני היוולדו. הרב סילמן אליהו הוא אביו של הרב מרדכי אליהו, לימים הרב הראשי לישראל. השם השני שלו הוא ברוך מלשון מבורך. שם המשפחה המקורי צדקה ששונה לצדקיהו. מקור השם צדקה מלשון צדקה/ צדק. מקור השם צדקיהו קרוי על שם המלך צדקיהו.

סבא נולד בירושלים על הר הצופים בשנת 1942.

השכונה שבה גדלתי 

סבא מספר: "גדלתי בשכונת בית ישראל בירושלים, מיקומה הוא ליד מעבר מנדלבוים, מול שכונת שמעון הצדיק. השכונה התאפיינה באוכלוסיה מגוונת: משפחות שהגדירו עצמן חופשיות, משפחות דתיות ומשפחות חרדיות. ביניהן עולים חדשים שעלו לארץ לאחר השואה. בילדותי רוב האירועים המשפחתיים היו קשורים לחגי ישראל, לנושאים דתיים ולאירועים משפחתיים. האירועים שאהבנו ביותר היו סוכות, פורים, פסח, ל"ג בעומר וכמובן בר מצווה.

מטבע הדברים אירועים מיוחדים רבים קשורים במצור ובמלחמת השחרור. חלקם איומים וחלקם משמחים. אירוע  משמח הזכור לי היה פריצת המצור על ירושלים. במשך חודשים ירושלים הייתה נתונה במצור, על ידי כנופיות, שיצאו מכפרים ערבים ליד ירושלים, ולאחר מכן על ידי הלגיון הירדני. הצינור שהוביל מים מראש העין אל העיר פוצץ והיה מחסור במים. לא היה נפט. המזון היה בצמצום. אני זוכר שבארוחת בוקר כל אחד מהילדים קיבל שליש ביצה קשה. לאחר מצור ממושך על העיר, הגיעה שיירה ובה מאה משאיות עם חיילים ומזון. היה רושם שכל אנשי העיר, כולל ילדים קטנים, יצאו אל הרחוב הראשי של העיר לראות את השיירה בהגיעה. היו אלה מעין ימות המשיח. הייתה תחושה של פריצת המצור ובאה הגאולה. היו אנשים ששרו, היו שרקדו, היו שהתפללו והיו שבכו. השיירה התקדמה ברחוב יפו כאשר המונים מלווים אותה. למחרת היום כבר החלה חלוקת המזון לתושבים וחלוקת נפט. החלוקה נעשתה לפי מספר הילדים בכל משפחה.

אירוע עצוב מהתקופה קשור במקום המגורים שלנו. היות וגרנו ליד האזור שבו נערכו הקרבות, סבלנו מפגיעת פגזים בשכונה. אנשי משמר העם עברו מבית לבית והמליצו לנו לעזוב את הבית כי המגורים באזור הלחימה, היו מסוכנים. תוך שעתיים עזבנו את הבית והלכנו לבית מרוחק יותר מאזור המלחמה. כאשר נשמעו אזעקות היה עלינו לרדת לחדר המדרגות בקומה הראשונה. אחרי שבועיים נאלצנו לעזוב גם את הבית הזה כי הדירה הייתה בקומה חמישית וכאשר היינו צריכים לרדת למטה חמש פעמים בלילה, זה היה מאוד בעייתי עבור אמי עם שלושה ילדים קטנים. משם עברנו למגורים בבית כנסת גדול עם עשרות משפחות. הבעיה הייתה שבבית הכנסת היו חלונות גבוהים מאוד, ואחד הפגזים שפגע בקרבת מקום גרם לשמשות להתנפץ. אמי החליטה שהמקום הטוב ביותר לשהות בו הוא הבית המקורי שלנו. באחת מהפסקות האש חזרנו לבית והתחלנו לבצר אותו. קיבלנו שקים קטנים והתחלנו למלאם בחול. החול סופק על ידי משמר העם. זו הייתה עבודה קשה, וגם הילדים לקחו בה חלק. עם השקים כיסינו את החלונות ולמעשה הבית היה חשוך. כמו כן הדבקנו נייר דבק על החלונות בצורת שתי וערב כדי למנוע את התנפצותם במקרה של נפילת פגז בקרבת מקום. רק מנורת נפט קטנה האירה את המטבח ואת החדר הגדול."

גפן: "סבא, איזה ילדות קשה הייתה לך."

סבא עונה: "זו הייתה ילדות מעניינת. לא סבלתי כי גדלתי לתוך המצב הזה."

גפן: "זו לא הייתה ילדות מקסימה שמפגיזים את הבית שלכם."

סבא: "ראיתי את עצמי לוחם. לקחתי חלק באירוע היסטורי שכולם לקחו בו חלק."

משחקי ילדות ותחביבים

כמו כל ילד אהבתי לשחק. לא היו לנו משחקי פלסטיק צבעוניים, אבל לא היינו מסכנים. היו לנו משחקים ותחביבים שהמצאנו. לבנות היו בובות סמרטוטים עם עיניים מכפתורים, ולבנים כדורגל סמרטוטים. הבנות יכלו לטפח את הבובות שלהן והבנים היו צריכים לעסוק בתיקון הסמרטוט שלהם כל שתי דקות, לעתים בדיוק בבעיטת הסיום לשער הסמרטוט התפרק ואז התחלנו לריב עד שמישהו תיקן את הסמרטוט המסמורטט.

גפן: "זה לא נשמע לי כיף."

סבא: "נכון. זה נראה איום, אבל זה מה שהיה לכולנו. חיינו ללא סלולרי וללא טלוויזיה, ללא פיצה, וללא חטיפים, וגלידה הייתה רק בשני צבעים."

היו לנו עיסוקים רבים נוספים ובעיקר משחקי רחוב כגון: גלגול אופן מאופניים שהתפרקו והובלתו בעזרת חוט מתכת, איסוף בולים, איסוף רסיסי פגזים ותרמילים, בניית עגלת ארגז עם גלגלי מיסבים, הסתובבות בחוץ, משחק כדורגל סמרטוטים, משחקים ופעילויות הקשורים בחגים, משחק אלמבוליק, דוקים, גולות וחמש אבנים.

לימודים

לא הייתי בגן ילדים נורמלי אלא בחיידר. החיידר היה חדר בן כיתה אחת צפופה ו'לגננת שלי' קראו רבי עמרם. כפי שאתם מבינים רבי עמרם לא היה גננת ובעצם גם לא היה גנן. הוא היה גבר מורה, לבוש מעיל שחור, חבוש במגבעת ובידו היה סרגל. את הלימודים בחיידר התחלתי בגיל שלוש וחצי. לא היתה לנו חצר בחיידר, לא גינה ולא צעצועים. על מתקנים אפילו לא חשבנו.

"חיידר" הוא חדר ביידיש. הוא היה חלק מקומפלקס של מספר בתי כנסת, שהסתובבו בו מבוגרים בכל שעות היממה. התפקיד שלנו היה ללמוד את אותיות ולאחר מכן להתחיל בלימוד הקריאה. רצינו מאוד ללמוד את כל האותיות כי ביום הסיום היו לוקחים אותיות דפוס מעץ מורחים אותם בדבש או בריבה ונתנו לנו ללקק אותם.

את כיתה א' התחלתי בגיל 6. אבל ההתחלה הייתה משובשת כי מיד התחילה מלחמת השחרור, בהתחלה בהתקפות קצרות על העיר ולאחר הקמת מדינת ישראל בהתקפות שאליהם הצטרפו צבאות סדירים של מדינות ערב. בשלב מסוים בית הספר נסגר בעיקר כי הוא שכן ממש ליד הגבול, צופה על שכונת שמעון הצדיק. הלימודים שובשו ועברנו ללמוד בבית כנסת.

תפקידים ומקומות עבודה

התחלתי כמדריך נוער והמשך העבודה בתחום החינוך היה טבעי. לאחר מכן כמורה ומחנך בבית ספר יסודי ועל יסודי, מפקח ארצי על חינוך חברתי בבתי ספר על יסודיים, מרצה במכללות לעובדי הוראה (מכללת בית ברל, מכללת לוינסקי, המכללה לחינוך גופני ולספורט במכון וינגייט) ובאוניברסיטת בר אילן. בכל שלבי עבודתי בחינוך, כמו כל מורה, התפתחתי מבחינה אישית ומקצועית. וגם שמחתי ונהניתי. אולי משום כך הארכתי ימים במקצוע במשך 55 שנים.

שירות צבאי

שירתי בנח"ל בהדרכת נוער ובאותה תקופה לא היו אירועים צבאיים  מיוחדים. שירתי במילואים עד גיל 48. כשהסתיימה מלחמת השחרור החיים בירושלים חזרו לשגרה ולא נראה שהיא השפיעה עלי לרעה. אפשר שהיא השפיעה עלי בכך שנעשיתי ער לעניינים צבאיים ופוליטים.

המלחמה המשמעותית ביותר שחוויתי הייתה מלחמת השחרור, וכילד בן 5 -6 החוויה הייתה הרפתקנית וחוויתית. כמו כל חייל מילואים גוייסתי במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים.

הזוית האישית

גפן וסבא: הקשר בינינו הוא הדוק מאוד, כמו עם כל בני הדודים והנכדים. אנו מתראים כל שבוע, סועדים יחד, משחקים שחמט יחד, מציירים יחד, משחקים יחד בשיתוף נכדים נוספים, מכינים ארוחות יחד, מטיילים יחד ומצלמים במשותף. למרות הקשר ההדוק בינינו, שנינו הרגשנו שהפעילות המשותפת בתכנית הקשר הרב דורי הביאה להידוק הקשר, לחיזוקו ונתנה לו משמעות משפחתית ורב דורית, כמו גם מימד נוסף. שנינו היינו מרוצים מאוד מאופן ניהול הפעילות.

גפן וסבא