מאגר סיפורי מורשת

שמי חיים מלכי, נולדתי בארץ ישראל בחיפה בשנת 1945. גרנו בקריית ביאליק שבחיפה, במעון עולים. אני קרוי על שמו של סבי, אבא של אימא שלי, שהגיע מטורקיה לבולגריה כדי להתחתן עם סבתא שלי.

אמי רחל ואבי אליהו עלו לארץ בשנת 1944. הם הגיעו ממדינה בשם בולגריה, שם גם הכירו. אבי היה מעיר נמל שנקראת בורגס ואימא שלי הייתה מעיר תעשייתית בשם יאמבול. הוריי הכירו בשידוך, ובבולגריה נולד אחי הגדול בשנת 1940.

כאשר התגוררנו בחיפה, אח של אבי בשם מאיר מלכי, שהיה עוזרו של לוי אשכול – שהיה ראש הסוכנות היהודית, מצא לנו בית בחולון, ובשנת 1946 עברנו לחולון. באותו הזמן, מאיר מלכי, הדוד שלי, מצא לאליהו מלכי, אבי, עבודה בנמל תל-אביב, שם עבד.

בשנת 1948 ביום ה' באייר, בהפצצה של מטוס מצרי בתחנה המרכזית בתל-אביב, אבי אליהו מלכי, בעת שהיה בדרכו לעבודה בנמל, נהרג.

אמי רחל התאלמנה בגיל 28 והייתה צריכה לקבל החלטה מה לעשות. מאחר והיא לא דיברה עברית וכיוון שהייתה עולה חדשה, ללא משפחה בישראל, היא נאלצה לחפש עבודה כדי לפרנס אותי ואת אחי. היא הלכה לעבוד בבית חרושת לאריגת בדים בעוד שאני ואחי הגדול, שהיה בבית הספר, נותרנו רוב היום לבד. אני הייתי בן שלוש ואחי היה בן שמונה כאשר הפכנו יתומים מאב.

עם משפחתי בילדותי

בית ההורים

בילדותי גרנו בחולון עם משפחה נוספות באותו הבית. בבית היו שני חדרי שינה, אחד לכל משפחה, כאשר האמבטיה והשירותים היו משותפים לשתי המשפחות. בבית היו שני מטבחים, לכל משפחה היה מטבח משלה קטן וצנוע. במשך 12 שנה גרנו עם המשפחה השנייה באותו הבית ועם אותם תנאים, מכיוון שבאותו הזמן לא היה לנו כסף ואמי עבדה קשה מאד.

בבית שבו גרתי, לא הייתה מערכת צינורות של מים חמים. הדרך שבה התקלחנו הייתה עם מתקן שנפט היה מחמם את המים שלו והמקלחת לא הייתה כמו זו של היום. מדי יום היה עובר ברחוב מחלק נפט, ממנו היינו קונים את הנפט לחימום. במטבח הייתה לנו פתיליה לבישול והמקרר היה בעצם סוג של ארון סגור עם קרח בפנים, כאשר כל יום היינו חייבים לקנות קרח כדי להתקין אותו בארגז הקירור, שהיה בעצם מקרר. האחריות שלנו כילדים, הייתה לרכוש נפט וקרח מדי יום, ולעיתים גם חלב מהחלבן שהיה מוכר חלב בבקבוקים של זכוכית. הייתה לנו בשכונה גם מכולת קטנה, שם היינו רוכשים מוצרים עם תלושי מזון בהקצבה. באותה תקופה בישראל הייתה תקופת צנע והיה מחסור גדול מאד בארץ ישראל במוצרים. בנוסף, לאמי לא היה כסף כך שבתור ילדים היה מעט אוכל.

בתור ילד קטן, רוב הזמן הייתי משחק ברחוב. הייתי לבד רוב היום ובחוץ היו החברים. היינו משחקים במשחקים שהיו מקובלים באותה תקופה כמו שבע אבנים, גוגואים (חרצנים של משמשים שהיינו מייבשים ומשייפים ואחר כך זורקים לבורות חול) וקורקינטים שהיינו בונים מלוחות עץ ומדברים שמצאנו ברחוב. חבריי הטובים היום הם אותם חברים יקרים שגדלתי איתם בחולון ואנחנו חברים כבר 70 שנים ומקפידים פעם בשבוע לפחות להיפגש יחדיו למרות שאנו עסוקים.

הבגדים שהיינו לובשים היו של חברה שייצרה בגדים באותה תקופה בישראל – חברת אתא. החברה הזו הייתה מייצרת בגדים לכל המדינה כך שכולם לבשו כמעט את אותם בגדים.

ברוב ימות השבוע היינו אוכלים ירקות מבושלים אבל ביום שישי אמי הייתה מכינה מרק שעועית אדום של בולגרים. לא היה לנו בשר או עוף בדרך כלל, כי לא היה לנו כסף לזה, אבל כשהיה אפשר אמי הייתה מכינה לנו עוף. עד היום אינני יכול לאכול עוף בשום צורה. הסיבה שבגללה אינני אוכל עוף עד היום נעוצה בזיכרונותיי מהילדות. כאשר היינו ילדים, היו מנקים את העוף על ידי מריטה של הנוצות של העוף, ולאחר מכן שורפים את העור עם האש כדי שלא יישארו נוצות, עד היום הריח של העור שנשרף נשאר לי בזיכרון – זה היה כל כך מזעזע עבורי שזה גרם לי לא לאכול יותר עוף לכל החיים.

בילדותי הבית שהתגוררתי בו היה בקצה השכונה והיו מסביב רק חולות. חולון הייתה עיר שהיו בה מעט בתים והכל היה סביב חולות. היום לעומת זאת המצב הפוך, אין חולות והכל מגדלים ובתים, והבית שגדלתי בו שהיה בסוף השכונה ליד החולות, נמצא היום בעצם במרכז העיר חולון.

בשנת 1958 המשפחה הנוספת שהתגוררה איתנו באותו בית עברה לגור בבית אחר כיוון שהם יכלו כבר לקנות בית, ואמי יכלה כך לקנות את חלקם בבית באופן כזה שנוכל להמשיך להתגורר בו כשמפחה אחת. הבית הזה היה ברשות אמי במשך 70 שנה והיא התגוררה בו עד יום מותה.

אימא שלי עבדה באותו בית חרושת לאריגה כפועלת עד פרישתה. במשך כל השנים הרבות במהלכן עבדה, היא נאלצה לעבוד במשמרות, משבע בבוקר עד 4 אחר הצהרים או מארבע אחר הצהריים עד שעה 11 בלילה. לעיתים היה עליה לעבוד גם בלילות מ 23:00 ועד 06:00 לפנות בוקר. לא ידענו שפע כמו שיש היום. חיינו בצניעות ללא כסף. אני ואחי גדלנו לבד, ללא הורה שיהיה נוכח בבית ובקושי הצלחנו לסיים את בית הספר.

בשנת 1958, כשסיימנו את בית הספר היסודי, הלכתי ללמוד שנה אחת בתיכון המקצועי אורט, אבל מכיוון שהיה צריך לעזור כלכלית בבית ולעזור לאמי עם הכסף, נאלצתי לעזוב את הלימודים וללכת לעבודה בענף המתכת, שם יכולתי להתקבל לעבודה כדי שאוכל לסייע למשפחתי.

בשנת 1963 התגייסתי לצבא ושירתי בחיל האוויר כשנתיים וחצי עד שחרורי. ביום לאחר השחרור שלי נאלצתי ללכת לעבודה ולעזור לאמי, כך שלא יכולתי לחזור ללימודים. החיים הקשים כיוונו אותי לעבודה והתחלתי לעסוק בעבודות מתכת ומסגרות. בשנת 1970, כאשר נולדה בתי הבכורה ליאת, אימא של אלה, התחלתי לעבוד בהתקנה של דודי שמש מה שהוביל אותי בהמשך, בשנת 1977, לפתוח מפעל ובית חרושת לדודי שמש ואנרגיה סולארית. את המפעל ניהלתי במשך 35 שנה. זה היה מפעל גדול ובית מלאכה ליצור של דודי שמש וקולטים של אנרגיה סולארית. לאחר שסגרתי את המפעל שלי, המשכתי ואני ממשיך עד היום, למרות גילי, לתת שירותים ותמיכה למערכות סולריות מרכזיות.

בשנת 1971 פקד אותנו אסון נוסף ואחי הגדול, אותו אהבתי מאד ואשר היה לי תמיד לדמות אב, נהרג בתאונת עבודה כאשר עבד בהסעה של משאית.

זיכרונות ילדות

מילדותי בחולון וממשחקי הילדות שלנו זכורים לי בעיקר חבריי למשחקים והמשחקים הפשוטים ששיחקנו ברחובות. בנוסף למשחקי הרחוב שהזכרתי, אהבנו גם לשחק כדורגל בחולות, שהיו בסמיכות לביתנו.

בית הספר היסודי בו למדתי בחולון נקרא ביאליק. למדנו מקצעות רגילים ושיעורי מלאכה שהיו אהובים עליי בעיקר. היינו עוסקים בעבודות מסגרות מתכות ויצירת דברים.

באופן כללי יחסיי עם בית הספר והמורים היו מאתגרים ביותר, הייתי ילד מאוד מאוד שובב, ומכיוון שלא אהבתי ללמוד הייתי מפריע בשיעורים וכתוצאה מקבל עונשים. המורה תמיד היה תופס אותי מפריע ואז תופס אותי באוזן ומוציא אותי מהכיתה. כשהייתי יוצא מהכיתה, תמיד הייתי פוגש את חבריי הטובים ואז היינו מבלים בחצר שבחוץ. גם בחוץ היינו עושים מעשי קונדס כמו טיפול בגינת הירק של בית הספר שבה היינו מגדלים ירקות. כאשר היינו נשלחים בתור עונש לעבוד בגינת הירק שבחצר, לא היינו באמת עובדים שם: היינו מושכים את הגזרים שגדלו בגינה, מנקים על הבגדים או ביד ומיד אוכלים את הגזר או הירק שהיה וכדי שלא ידעו שאכלנו את זה, היינו מחזירים למקום את הכיפה של הירק עם העלים למעלה למקום ששלפנו משם את הירק ככה שלא ידעו שאכלנו את זה.

בבית הספר שבו למדתי הייתה תלבושת אחידה וכולנו לבשנו חאקי.

מורה שזכור במיוחד מבית הספר היה המחנך שלי בשם יצחק שהיה איתי לאורך כל שנות הלימוד שלי, והמורה לעבודות מתכת אביחי.

בין המקצועות שאהבתי במיוחד היה חשבון, למרות שהפרעתי בשיעורים.

אצלנו בבית הספר כל אחד היה מביא את הארוחה שלו מהבית, לא היה לנו ארוחות כמו היום אני זוכר שהארוחה שלי הייתה מורכבת מלחם מרוח ברסק עגבניות ומלח. בילדותי לא היה לנו בבית פירות או ממתקים או כל שפע אחר שקיים היום – ולא התלוננו.

תנועות הנוער שאליה הלכתי נקראה הנוער העובד והלומד. הסניף של התנועה היה סמוך מאד לבית שבו התגוררתי.

הזוית האישית

חיים: נהניתי והתרגשתי מלספר את סיפור חיי.