מאגר סיפורי מורשת

שמי רון קוגלמן, נולדתי בישראל בשנת 1947 בקיבוץ  "מעין צבי".

הורי עלו לארץ מגרמניה לפני מלחמת העולם השנייה. היינו שלושה אחים אח ושתי אחיות, אני האח הבכור במשפחה. אני נשוי לנעמי ויש לנו ארבעה ילדים ושמונה נכדים.

בילדותי היתה נהוגה לינה משותפת בקיבוץ, ואני זוכר שפעם אחת היה סרט על טום סוייר, שהיה מפחיד ומבהיל , וכתוצאה מכך עברו ההורים לישון בגן, את הילדים אסור היה לקחת לבתים, כדי לא לפגוע בעקרונות החינוך המשותף. ההורים ישנו בבית הילדים כי עקרון הלינה המשותפת בקיבוץ היה מאוד חשוב, ולכולם היה ברור שזה טבעי וכך צריך להיות. מאז השתנו הזמנים והאנשים. הבתים הותאמו ללינה ביתית ובוטלה הלינה המשותפת.

סיפור על שלג

כשהגעתי לכתה א' שהייתה "גנית" למדנו קרוא וכתוב. זה היה בשנות ה- 50, כשפירקו את הפלמ"ח והתכוננו לצנע. יום אחד באותה תקופה  פתאום כל העולם הפך ללבן, ירד שלג, תופעה שהיתה נדירה מאוד. עד היום אני זוכר את ידי הקטנה בכף ידו של אבא, שמושכת את רגליי הקטנות ממעמקי השלג הר, בקרבת חדר- האוכל הישן, שכבר מזמן איננו.

חדר האוכל בקיבוץ

אני זוכר את חדר האוכל כילד קטן בן ארבע בערך, ערוך בשולחנות כבדים ומרובעים שמסביבם ספסלי עץ, ומולם המטבח שהיה עם מעט גז והרבה סירים. וכמה שהיה פשוט ולא מהודר- היו חדר האוכל והמטבח אוצר יקר של חום, אנשים ודיבורים, אוירה של שותפות ומעורבות.  וכשהיה בוץ, ואז היה הרבה בוץ כי הדרכים לא היו סלולות ולא בכל מקום היתה מדרכה, פיזרו נסורת בכניסה בכדי לספוג רטיבות ובוץ. היה מעט, ופשוט ולא מתוחכם, אבל היו הרבה חום לב ונשמה.

חוויות מגיל הנעורים

לאורך השנים אהבנו מאוד לטייל. כשהיינו קטנים וגם בגיל הנעורים. היתה לנו מודעות לידיעת הארץ, אני זוכר הליכה עם תרמיל כבד, גמיעת קילומטרים, הכרת ציפורים, שמות הפרחים, סוגי פרפרים, אדמות וסלעים. כך למדנו לאהוב את הארץ דרך הרגליים ומתוך מאמץ וקושי.

בגיל הנעורים, בגיל שש עשרה נהגנו מדי פעם לנהוג על טרקטור, דרך מטעי המשמש והכרמים, כשהפרי הבשל בפה והקיץ בפנים. הייתי נוסע סולו לטנטרה, ג'סר א זרקא או נחשולים לאורך החוף, נושק לגלים. היום הוא מקום להרהורים, שקיעות שמש, והליכה על קו המים, עם נצנוץ האור לבד או ביחד עם קצף, גל ועננה.

הזווית האישית

אורי: לי היה מאוד מעניין ומאוד נהניתי לשמוע את הסיפורים מפעם, ולהכיר מושגים שהיום כבר פחות קיימים.