מאגר סיפורי מורשת

שמי דוד בר לב, סבא שלי ליה ומשתתף עמה השנה בתכנית הקשר הרב דורי, יחד תעדנו את סיפורי.

נולדתי בשלהי שנת 1949 בשכונת מאה שערים. גדלתי בשכונת מקור ברוך בירושלים בבית חם ואוהב למשפחה בה זוג הורים (יפה וזלמן ז"ל) ושני אחים. אמנון אחי הבכור, מבוגר ממני ב- 10 שנים, ובתקופת ילדותי למד בפנימייה צבאית בחיפה. תמר אחותי הגדולה המבוגרת ממני ב- 7 שנים, למדה בבית ספר לאחיות, כך שאת רוב ילדותי גדלתי כילד יחיד.

 עם אחי  הבכור אמנון ואחותי תמר

גדלנו בצל סיפורי השמדת בני משפחתנו המורחבת בשואה. הורי עלו לישראל בנפרד בשנות ה-30 בגפם וכך למעשה נצלו. רוב בני משפחתם של הורי נספו בשואה ולאורך חייהם הם התאבלו על מותם והעריכו את החיים שיצרו לדורי דורות.

הורי הקימו משפחה וגידלו שני ילדים קטנים בתקופת המצור על ירושלים, התמודדו עם מחסור וסכנה ויכלו להם.

חלומי היה בדומה לחלומם של הורי, להקים משפחה גדולה ומאושרת שתחייה במדינת ישראל.

חוויתי ילדות מאושרת לצד חברים טובים שהיו כאחים, ועד היום כמעט 70 שנים אנו שומרים על קשר קרוב ומשמעותי. במהלך השנים צרפנו את בנות הזוג של החבורה (יש זוג אחד מהחבורה שהתחתן) ואנחנו מקפידים להיפגש בתדירות די גבוהה ועד היום הם חלק משמעותי מהחיים שלי.

החברים פעם והיום: פעם

החברים אז והיום: היום

החבורה כללה בעיקר בנים חלקם מסורתיים, חלקתם חילוניים, חלקם מזרחיים וחלקם אשכנזיים – מכל טוב שיש לארץ. כמעט כל זיכרונות הילדות שלי קשורים לחבורה הזו. היינו נפגשים מידי יום, משחקים במשחקי חברה, חלקם ייחודים לירושלים וחלקם היו בכל הארץ.

להבדיל מהיום בילדותי, מאחר ולא היו קיימים מחשבים וטלפונים ניידים, מרכז החיים שלנו היה במפגש עם ילדים בני גילנו מחוץ לבתים. במקרה שלי, היה זה ה"שיכון", שזה מעין כביש לא סלול בין הבניינים (בלוקים) של השיכון, שטח עם עצים (עצי תאנה, זית וכו'). משחקים כמו אָרץ (קלאס), 5 אבנים, גולות, מחבואים, תופסת, מחניים קטן, כדורגל ועוד משחקים שונים ומשונים.

בירושלים של פעם, על גגות הבתים היו דודים גדולים עם מים, למקרה ויהיה מצור נוסף על ירושלים. אנחנו, החברים, נהגנו להיכנס לדודים ולשחק בהם כמעין בריכה פרטית.

בנוסף, היה בירושלים שטח שנקרא "שטח ההפקר", שטח שהיה בין השטח הישראלי לשטח הירדני, כילדים היינו הולכים לשחק בשטח שם, למרות הסכנה.

רובנו למדנו בבית ספר בשם תחכמוני, שהיה בית חינוך דתי, כך שהקשר בינינו היה כמעט בכל שעות היום. בנוסף שרתי במקהלת בית הספר.

בחודשים שקדמו לגיוסי לצבא, פרצה מלחמת ששת הימים, השכונה בה גדלתי הופגזה ונאלצנו לשהות במשך מספר ימים בחדר המדרגות בשל החשש מפגיעה ישירה. לאחר תום המלחמה ושחרור ירושלים, הלכנו כולנו נרגשים לראות את העיר העתיקה ואת הכותל המערבי.

שרתי בגדוד הארצי (אמירים) של חיל הקשר, כבר בשירות הסדיר השתתפתי במלחמת ההתשה. במלחמה נהרג אחד מהחבורה – עודד לפיד ז"ל. חברי לגדוד ואני נותרנו בקשר חברי קרוב במשך שנים רבות, שרתנו במילואים ביחד בהתנדבות עד גיל 50 והשתתפנו בכל מלחמות ישראל עד לשנת 2000.

לאחר מלמת יום הכיפורים בה שירתי במילואים במשך מספר חודשים, עזבתי את ירושלים עם אשתי דאז ושתי בנותיי ענת ונועה וגרנו בחיפה במשך שנים רבות. למרות שחלומי היה להיות עורך דין, בשנים אלו לא היה בית ספר למשפטים בחיפה ולכן למדתי ראיית חשבון, מקצוע בו עסקתי כל חיי בהנאה רבה.

לימים נשאתי בשנית ונולד בני תומר, כיום בן 32.

לאחרונה יצאתי לגמלאות, ואני משקיע את מרצי בילדי ובחמשת נכדי.

בחרתי להתמקד בשנות ילדותי בירושלים מכיוון שזו תקופה שזכורה אצלי כמלאת חוויות וזיכרונות נעימים, תקופה שעיצבה את זהותי.

קישור הסרטון שסבא דודי מספר

הזוית האישית

הנכדה ליה: התרגשתי מאוד לבלות זמן איכות עם סבא דודי, לשמוע את סיפורי ילדותו, את חלומותיו ולעבוד ביחד על צילום הסרט וכתיבת סיפורו.

סבא דודי: נהניתי מאוד לבלות עם ליה נכדתי, לאחר שנים רבות בהם השקעתי שעות רבות במהלך היום בעבודתי, כיום ולאחר שפרשתי לגמלאות, שמחתי על ההזדמנות לבלות פעם בשבוע עם נכדתי ליה, לשתף אותה בסיפורי ילדותי ובחלומותיי. היו אלו שעות יקרות מפז.