מאגר סיפורי מורשת

אני דני ברזילי, דור שני לניצולי שואה.

שמות הוריי: אבא – אריה אייזנברג ברזילי, אמא – שרה ווינר ברזילי.

אבי היה שנים ארוכות במחנות ריכוז. אמא שלי הסתתרה כנוצריה בבית יתומים בשוויץ, ושם גדל גם האח הגדול שלי, אלי ברזילי. אחרי המלחמה אבא שלי היה בבית חולים כי הוא שקל רק 36 ק"ג. הוא סבל מאד במחנה הריכוז אושוויץ. אמא שלי נסעה וחיפשה אותו בכל בתי החולים בצרפת, מפני שהוא היה אזרח צרפתי. היא חיפשה אותו עד שהם נפגשו והחליטו לעלות לארץ ישראל במסגרת הגרעין שבו הם היו חברים עוד לפני המלחמה. הגרעין היה מיועד לעלות לארץ ישראל. כל חברי הגרעין התאספו בנמל במרסי בצרפת, ויחד עם החברים וכולל אח שלי אלי, לכולם היה אישור חוקי לעלות ארצה.

הם הגיעו לנמל חיפה. חצי שנה אחרי שהם עלו אני נולדתי, בסוף אפריל 1946. גדלתי יחד עם אחי הגדול שלי בקיבוץ, במקום שהיום נמצא קיבוץ רמת דוד. כשהייתי בן שנה ההורים שלי וכל הגרעין יצאו "להגשים" בקיבוץ שהיום כבר איננו, "אבוקה" בעמק בית שאן ליד קיבוץ נווה איתן. המקום עד היום מסומן במצבה המציינת מקום של קיבוץ שהיה ואיננו. כשאחי הגדול היה כבר בן 6, הוא למד בפנימיה בקיבוץ נווה איתן. הייתי ילד חמוד ובלונדיני, כל חברי הגרעין מאד אהבו לשחק איתי, וגם אני אהבתי לשחק איתם. כשהייתי בן שלוש ופרצה מלחמת העצמאות, נולד האח השלישי – גדעון – שחי עד היום בקיבוץ יפעת.

אחרי המלחמה, קיבוץ "אבוקה" לא היה יכול עוד להישאר במקום, כי לא היתה מספיק עבודה ולא היה אוכל. ההורים שלי יחד עם חלק מחברי הגרעין חזרו לקבוצה בה עברו את ההכשרה, הם השתלבו בקיבוץ והתקבלו כחברים, בקיבוץ שאח"כ עלה לנקודת הקבע שנקראה "גבעת איחוד השרון גבת", והיום נקראת יפעת. כאשר עלינו לקיבוץ יפעת אני הייתי בסוף כיתה ב', אחי הגדול למד בביה"ס היסודי, ואני למדתי ב"מרכזון" שכיום נקרא א'-ד'. זה היה מבנה שחלקו למגורים וחלקו כיתה. באותו זמן היו ביפעת מעט מאד בתים, והיו חברים שגרו במבנים זמניים. בין השאר גם ההורים שלי שגרו בבית של חדר וחצי, בתוך חלק מהמבנה שהיום הוא הבית של הנכדה שלהם – עירית פיין.

ביפעת אני העברתי את חיי מכיתה ג' ועד כיתה י"ב. היינו קבוצה גדולה מאד של ילדים שהיו בנים של ניצולי שואה. היו ילדים שההורים שלהם מאד סבלו מזיכרונות השואה, עד כדי כך שלילדים שלהם היה קשה ללכת להורים הביתה. כולנו למדנו בחינוך משותף: היו לנו בתי ילדים שבהם העברנו את רוב שעות היום, ורק לשעתיים שלוש אחר הצהרים היינו הולכים להורים לפגוש ולעשות שיעורי בית אצל מי שההורים שלו רצו לעזור לו. חלק מהחברים שלי לא יכלו לעשות שיעורי בית אצל ההורים שלהם כי ההורים שלהם לא ידעו עברית או לא יכלו לעזור להם. הרבה פעמים לקחתי חברים שלי לבית של ההורים שלי כי ההורים שלי יכלו לעזור לכל מי שהיה צריך בכל המקצועות כמעט. אבא שלי היה אדם שלמד בכוחות עצמו הרבה מאד דברים, והיה אפילו מורה מחליף בביה"ס ביפעת.

אנחנו היינו המחזור השלישי בבית הספר העמק המערבי. למדנו ביפעת מכיתה ג' ועד כיתה י"ב, כמעט כל הזמן באותם הבתים, השורה הראשונה של הבתים כאשר עולים לגבעה. בזמננו בגבעה לא היו בתים, רק מאוחר יותר בנו שם צריפים בשביל הבנים והנח"ל שיצאו או חזרו מהצבא. הצריפים היו מאד מסכנים אבל היה לנו טוב כאשר חזרנו מהצבא. אח"כ החליפו את הצריפים בבתים, ובנו שבילים גדולים. לפני זה, האזור כולו היה מלא ברקפות ופרחים אחרים, וכל פעם שלמדנו בבית ספר בשיעורי טבע או בוטניקה, היינו מטיילים בגבעה לראות את הפרחים והחיות הקטנות שחיו על הגבעה. כיום לא נשאר מזה שום דבר כמעט, חוץ מקצת רקפות בגבול של הגבעה מול מגדל העמק.

כשהיינו ילדים צעירים, היתה חובת עבודה על כל מי שגדל ביפעת, מכיתה ד' ועד המבוגרים ביותר. בכיתה ג', כשרק הגענו ליפעת, היינו אחראים על האווזים שהיו בפינת החי ליד המקום שהיום האורווה. היום כבר אין שם בעלי חיים. היינו הולכים לראות את האווזים על יד מחסן התערובת וגם היינו מבקרים במחסן התערובת, שם היו זורקים את הקלחים של התירס אחרי שקטפו אותם. טיילנו הרבה ברפתות, בלולים ואפילו במכוורת שהיתה על יד הבוסתן שליד הלולים.  למדנו המון על בעלי חיים שגדלים במשק.

לא היו כל-כך הרבה טרקטורים והיינו הולכים לעבוד עם הסוסים, שטיילו אז במשק, הסוסים היו אז במקום טרקטור. כשהייתי ילד קטן, למדתי לרכוב על סוס מאד שקט וחכם, שקראו לו אביר. היה לו צבע אדום והוא היה המבחן הראשון שלי בלא לפחד מחיות. כאשר היינו בכיתה ד'-ה' היינו אחראיים על פינת חי, ואני הייתי אחראי על דיר העיזים והכבשים. הייתי צריך לקום כל בוקר בחמש וחצי בבוקר, גם בחורף וגם בקיץ, כדי לחלוב אותם ולתת להם אוכל. אח"כ בסוף הלימודים, אחרי ארוחת הצהרים היינו יורדים שוב לפינת החי לחלוב את העזים חליבת צהרים ושוב לתת להם אוכל, ולפעמים היינו לוקחים אותם למרעה באזור הגבעה, ליד הבתים שהיו פעם אירוח כפרי. שם היה שטח מלא עשבים, היינו יושבים ומשגיחים על הכבשים והעזים בזמן שהן טיילו ואכלו על הגבעה.

אחר הצהרים, בערך בחמש ולפני ששקעה השמש, היינו מחזירים את הכבשים והעזים לדיר ומכינים אותם לחליבת ערב, שהייתה בשבע בערב. לאחר מכן היינו מתקלחים ואז הולכים לפגוש את ההורים בערב. ההורים היו משכיבים אותנו בבית הילדים לפי הגילאים. את אחי הגדול לא היה צריך להשכיב, אבל אותי ואת האח הקטן יותר היו צריכים להשכיב. ההורים היו באים אלי, אומרים לי לילה טוב, ויורדים עם האח הקטן גדעון, שהיה די מפונק כשהיה קטן. אחרי שהמבוגרים היו הולכים והמטפלת הייתה רואה שכולם במיטות, המטפלת הייתה עוזבת ואנחנו היינו מתאספים ועושים כל מיני תרגילים שהגדולים לא ידעו לנחש, רק בלילה יותר מאוחר היינו הולכים לישון. אם היינו צריכים ללכת לעבוד, היינו הולכים לישון מוקדם יותר.

כשהיינו גדולים יותר, בכיתות ו'-ח' והלאה, בביה"ס תיכון, (אז לא היו חטיבות ביניים) היינו נדרשים ללכת לעבוד בענפי המשק במסגרת גיל הבר מצווה. היינו צריכים לעשות 13 משימות, ביניהן משימות שהיום אף אחד לא מכיר, כמו לרתום סוס ולחרוש איתו תלם בשדה, לעבוד יום עבודה מלא בענפי המשק, איפה שרק יסכימו לקבל אותנו, וגם לעשות מסיבה גדולה לקיבוץ. היינו צריכים לכתוב שירים ולעשות הצגה. גם בבית הספר עשינו הרבה הצגות לטובת ההורים שלנו, במיוחד כשגמרנו כל ספר בתנ"ך. היינו עושים הצגה להורים, שהייתה מסכמת ומראה את מה שלמדנו באותו הספר. היינו עושים תחפושות כך שהיו לנו בעצם עוד לפחות שני "פוריימים" בשנה. כל ההצגות היו עם תחפושות, היה לנו חשוב לקבל תפקיד חשוב בהצגות. להורים שלנו לא היו אז מצלמות אלא רק מצלמה אחת של הקיבוץ, והיה להורים מאד חשוב שיראו את ההורים בתמונות של הכיתה.

בתור ילדים גדולים בכיתות ז'-ח' עשינו הרבה מאד טיולים, חלק עם מדריכים וחלק בלי מדריכים. כאשר לא היו מדריכים היינו הולכים ברגל עד נהלל ועד תמרת וגבעת אלה שכמובן עוד לא היו קיימים. בכיתה ח' הגענו עד שערי נצרת ולמדנו עם המורים ובלעדיהם מה זה אומר להיות ילדים יהודים ומה זה אומר להיות ילדים ערבים. החל בכיתה ח' הינו יוצאים כל שנה למחנות קיץ של התנועה, תנועת הנוער הלומד והעובד. שם היינו נפגשים עם ילדים מקיבוצים אחרים וגם עם ילדים מקינים עירוניים, וככה למדנו שיש עוד משהו מלבד מה שקיים בקיבוץ שלנו.

בכיתה ט' הצטרפו אלינו לכיתה ילדים ממקומות אחרים, מקיבוצים אחרים כי אז התחיל בית הספר להיות בית ספר אזורי. אנחנו השתבצנו במקומות העבודה בקיבוץ, ומאז ועד שהלכנו לצבא, לכל אחד היה ענף משלו, שבו הוא עבד שלוש פעמים בשבוע אחר הצהרים וגם בחופשות כמה שהיה צריך. בביה"ס חשבו שזה חשוב ושזה חלק מתוכנית הלימודים. כשהיינו בכיתה י"ב עשינו מסיבת סיום לכל הקיבוץ ובהצגה שעשינו סיפרנו על איפה היינו ומה עשינו ובעיקר באיזה ענף כל אחד עבד. הייתה תחרות בין כל הקיבוץ – איזו כיתה עושה מסיבה יפה יותר, וגם אנחנו נחשבנו לכיתה שעשתה מסיבה יפה מאד, מסיבת סיום מאד גדולה. הבנים התגייסו בנובמבר, וכל מי שהיה יכול, הלך לשרת ביחידה קרבית. אחרי הצבא לא כולם חזרו לקיבוץ.

הזוית האישית

טל: ישבתי עם סבא בבת שלמה, רק אני והוא, היה לנו המון זמן איכותי ביחד והוא סיפר לי את כל הסיפורים מילדותו. על מנת שהסיפור יהיה שוטף, הקלטתי את השיחה, ורק אח"כ בבית ישבתי לכתוב את כל מה שסיפר לי. במהלך השיחה שאלתי את סבא המון שאלות כי היו דברים שבשבילו נראו רגילים ומובנים ובשבילי הם ממש לא היו כאלו. נהניתי מאד ללמוד את סיפור ילדותו של סבא ואני מרגישה היום שאני מכירה אותו טוב יותר וגם מרגישה קרובה אליו יותר. אני גם חשה גאווה גדולה על סבא שלי שהשתתף בהקמת המדינה, נלחם במלחמות ועזר בבניית המדינה שלנו.