מאגר סיפורי מורשת

שמי רפאל בן אבי, נולדתי  בשנת 1949 במרכז מרוקו, בכפר  קטן ששמו  "אית-עתאב". לאמי מסעודה, ואבי אליהו בן אבו. אנחנו משפחה של תשעה אחים  ואחיות שמתוכם שישה נולדו במרוקו ועוד שלושה בארץ. בנוסף עליהם היו גם חמישה ילדים שמתו ממחלות ילדים בגיל צעיר מאוד.

הכפר שבו גדלתי, שוכן למרגלות הרי האטלס, לא רחוק  מן העיר מרקש, שהיא העיר השנייה בחשיבותה במרוקו (אחרי קזבלנקה). המיקום של הכפר, נתן יתרונות רבים לבעלי יוזמה, ואנשים שעסקו במסחר. כזה היה אבי ז"ל- אשר נולד אף הוא באותו כפר להורים קשיי יום. אבי שהיה סוחר בכל רמ"ח אבריו, הצליח בכל מה שעשה, ומהר מאד הוא היה בעל נכסים רבים, ושלח את ידיו בתחומים רבים: מטעי תמרים, עדר בקר לבשר ולחלב, תחנת קמח אזורית, חנות מכולת ,וחנות למכירת בדים ומוצרי טקסטיל שונים. ובכל תחום עשה חיל והצליח, כך שבעשר אצבעות הוא הקים אימפריה.  מגיל צעיר דאג לעצמו ולפרנסת המשפחה, כיוון שהוריו נפטרו כשהיו בני ארבעים. הוא  גם גידל את שלושת אחיו הקטנים, שהיו צעירים מאוד כשהוריו נפטרו. הוא עשה זאת בשמחה, וטיפל בהם לאורך שנים ארוכות, וגידל אותם יחד עם ילדיו.  תכונה נוספת שאפיינה אותו, היא כושר מנהיגות טבעית. למעשה הוא היה המנהיג של הכפר וכולם כינו אותו "שייח". הכפר היה מעורב, וחיו בו  ערבים לצד יהודים, ביחסי שכנות טובה, כילד אני זוכר שהיו לי חברים ערבים ויהודים. אבי מתוקף מעמדו, גם ייצג את הכפר מול נציגי השלטונות, וכן פתר סכסוכי  שכנים.

סבא מספר על אביו, אליהו:

אבי היה סוחר במקצועו. רוב המסחר התנהל בימי שוק שהיו במועדים קבועים. הוא סחר בבדים, קטניות ותמרים. הוא היה יוצא למכור את הסחורה בשווקים ובכל פעם נסע לשלושה ימים, בלי לחזור הביתה באמצע, כיוון שהייתה עבודה רבה, לבנות את הביתנים ששם הוא מכר את הסחורה, לפרק ולהרכיב אותה בכל פעם מחדש. זאת הייתה עבודה רבה.  אני זוכר שלפעמים, לאחר תחנונים, אבי היה משתכנע, ומסכים לצרף אותי אליו לשוק כדי לעזור לו, וגם כדי ללמוד. זאת הייתה חוויה גדולה – הרכיבה בשבילים מפותלים, השוק, חווית המסחר והוויכוח על המחירים. האזור שבו גרנו היה הררי, והכפר שכן על גדות נהר די רחב . התנועה בו נעשתה על גבי פרדות, שבעזרתן גם הובילו סחורות ואספקה בין הכפרים השונים. למשפחה שלנו הייתה טחנת קמח, בה טחנו את החיטה שגידלו באזור, אחי הגדול ניהל אותה.  לפני שעלינו לארץ, היינו משפחה עשירה, ואבי היה מאוד מוערך, הן על התושבים היהודים, והן על התושבים הערבים בכפר בו גרנו.  גרנו בבית מרווח שהיה בנוי בצורת ריבוע חלול: החדרים היו מסביב, ובאמצע היה חלל מרכזי עם עצי תמר. חלק מהחדרים שמשו כמחסנים לסחורה של אבא.

אבי היה איש ירא שמיים, ושמר תורה ומצוות בהקפדה. בכפר היה בית כנסת מרכזי ושם התפללנו.

לקראת העלייה לארץ:

כשהגיעו שליחי הסוכנות היהודית, והתחילו לדבר על אפשרות של עליה לארץ ישראל. באופן טבעי אבי הפך לכתובת גם בעניין זה, והוא הצטרף לתנועת כי"ח (כל ישראל חברים) . כיוון שזו הייתה פעילות פוליטית אסורה, הוא נתפס וישב בכלא המרוקאי, והיה צריך לשלם שוחד כדי להשתחרר. אחרי שהשתחרר מהכלא, החליט שהוא רוצה לעלות לארץ ישראל. ברגע שהחליט לעלות, אבי התחיל להתכונן לכך: קודם הוא חיסל את כל עסקיו בכפר, ואת כל הרכוש שהיה לו: הסחורות, הבית, מטע תמרים, פרות, ולאט- לאט הוא מכר הכל. הוא כמובן לא סיפר למה.

עברנו לגור בעיר השכנה  "בני מלל" שם היו לנו שתי חנויות, ואף אחד לא הכיר אותנו. אני למדתי בכיתה א' בבית הספר "אליאנס" שבו למדנו בשפה הצרפתית קרוא וכתוב, ע"י מורים יהודים. לאחר כשנה הורי עזבו את בני-מלל ועברנו לגור כמעט שנה במלאח, (השכונה היהודית) של קזבלנקה, וחיכינו לעליה לארץ. אני זוכר שבאחד הלילות בקזבלנקה, היה לי חום גבוה מאד, לאחר שהתברר שחליתי באדמת, אשפזו אותי בבית חולים. באותה תקופה הרבה ילדים נפטרו מאדמת, ויתכן שאם זה היה קורה בכפר לא הייתי שורד את המחלה, כיוון שרמת תנאי שרותי הבריאות שם הייתה ירודה.

מקזבלנקה עברנו בשייט לעיר החוף מרסיי שבצרפת, שם היה מחנה מעבר גדול, לכל מי שהיה בתוכנית לעלייה לארץ ישראל. ואכן כעבור כשלושה חודשים, מצאנו את עצמנו על סיפונה של אוניה איטלקית, שהובילה אותנו  לנמל חיפה. השנה הייתה 1956, הייתי אז בן שבע.

בנמל קיבלו את פנינו אחותה של אימי ומשפחתה שעלו לפנינו, הם הנחו אותנו לבקש לגור רק בעכו, ולא להסכים לשום מקום אחר. התוכנית המקורית של הסוכנות הייתה לשכן אותנו ביישוב "נורית" שעל הגלבוע, שיותר מאוחר התפרק והפך לישוב אחר בשם "גדעונה". ההורים לא הסכימו ללכת לשום מקום חוץ מעכו. בעכו  שיכנו אותנו  במעברת "נפוליאון", שם גרנו מעל שנה ומשם העבירו אותנו לשיכוני רכבת, שנקראו כך, כיוון שהבתים היו מחוברים ביניהם עשר דירות בכל מבנה. בכל דירה היה חלל שכלל סלון, מטבח, ושני חדרי שינה: אחד להורים ואחד לנו הילדים שהיינו אז חמישה.

לכל דירה הייתה גינה/חצר אחורית ששימשה כמחסן וכן כמקום לקיום אירועי שמחה בריתות, בר מצווה ואפילו חתונות. באירועים היו תולים מנורות צבעוניות, מביאים ספסלים ושולחנות מבית הכנסת הסמוך. אימי בעזרת אחיותיי והשכנות בישלו את המאכלים, פטיפון הנעים את האווירה בהשמעת מוסיקה מרוקאית, שנוגנה מתקליטים אותם הבאנו ממרוקו.

קנקן תה ממרוקו

לסבא רפי יש קנקן תה שקנה במרוקו לפני כעשרים שנה, הקנקן עשוי מתכת, ושימש להכנת תה בערב, לאחר יום עבודה. הקנקן מזכיר לסבא את בית ילדותו, בו הכינו תה עם קנקן דומה. סבא בחר להביא קנקן זה, כיוון שזה בין החפצים היחידים שיש לו ממרוקו, וכיוון שהוא מאוד אוהב לשתות תה מהקנקן הזה.

קנקנן התה ממרוקו שסבא הביא למפגש "סיפורו של חפץ"

בר המצווה שלי

כידוע בר מצווה חוגגים בגיל  13 ויום, אבל בגלל המצוקה הכספית, חגגתי את בר המצווה שלי בגיל אחד עשרה ביחד עם אחי שלמה שהיה מבוגר ממני בשנתיים. אני זוכר שבשבילי זה היה אירוע חגיגי מאוד שלכבודו קנו לי בגדים חדשים, ולקחו אותי לסנדלר  שיעשה לי נעלים לכבוד האירוע.

זאת תמונת בר המצווה שלי. בתמונה רואים אותי ואת אחי הגדול שלמה. זאת התמונה היחידה שיש לי מתקופה זו, ואני שומר עליה מכל משמר שמא  תלך לאיבוד.

אני זכיתי וכבר בגיל אחד עשרה התחלתי להתנהג בבית הכנסת כמו כל ילד בר מצווה אחר. תפילין, הנחתי מגיל זה. במיוחד זכורה לי העובדה שבימי הסליחות הייתי הולך עם אבי בשעה  03:00  בבוקר להגיד סליחות, ובימים רגילים הייתי מתפלל שחרית, בשעה מוקדמת בבית הכנסת, עם כל המתפללים.

מה סבא עושה כיום

סבא הגיע לשלוחות במסגרת גרעין נח"ל.  היום הוא בן שבעים ושלוש,  למרות זאת הוא ממשיך לעבוד במשרה מלאה, הוא אחראי על תחום הפנסיה, ועל תחום הביטוח בקיבוץ שלוחות שבו הוא גר.  העבודה  ממלאת את רוב זמנו של סבא. בנוסף לכך סבא אוהב לראות סרטים טובים, ללכת לתיאטרון ולראות הצגות.

הזווית האישית

סבא רפאל: שמחתי לשתף בזיכרונות ילדותי, את נכדי בארי גל. זה גרם לי להיזכר בימי ילדותי ועליה לארץ ישראל.

בארי: שמחתי לשמוע את הסיפור שלך סבא, וגם שמחתי שהגעת לכל המפגשים בבית ספר.