מאגר סיפורי מורשת

שמי אמציה, נולדתי במושב בלפוריה בשנת 1939 להורים שעלו לארץ מהונגריה ורוסיה וחיו כל חייהם במושב בלפוריה.

הזיכרונות מגן הילדים שלי במושב מלהיבים אותי עד היום בכל פעם שמדברים עליהם מחדש. הגן שכן בתוך צריף קטן הנמצא בחורשת אורנים אשר נקרא "חורשת מנחם"’, על שמו של ילד מהיישוב שנהרג מפגיעת סוס. בגן שלנו למדו כל ילדי המושב בין הגילאים 3-6.

הגן שלנו היה מיוחד במינו, היה בו חדר אחד המוקדש כולו ללמוד מלאכות יד כגון נגרות. בחדר זה התנסינו בעבודות כפיים שונות, דבר שהוביל לכך שעד היום אני אוהב לעבוד ולעסוק במלאכות שונות. אחד הדברים המשמעותיים שהיו לנו בגן אשר השפיעו רבות על המשך חיי היה מכשיר פטיפון שהביאה הגננת שלנו רחל והופעל על ידי קפיץ. הגננת סובבה אותו וכך שמענו מוזיקה. לזכותה של הגננת שלי אפשר לומר שהצליחה להחדיר לנו את האהבה למוזיקה קלאסית בכך שהשמיעה לנו מנגינות מפורסמות ואף סיפרה לנו סיפורים על רקע המוזיקה זו.

חוויות הילדות במושב היו רבות, הדרך לגן עברה דרך רפת שבה היו פרים גדולים מהם פחדנו נורא. פר אחד היה בלתי ניתן לשליטה והצליחו לשלוט בו רק דרך הנזם שהיה לו באף שהוא מחובר אליו. מפה הביטוי ”להוביל באף".

כל משחקי הילדות שלנו היו  מגוונים ופשוטים והתאפיינו באביזרים שהכנו בעצמנו. עצם זה שאנחנו יצרנו את המשחקים שלנו, גרם לנו להבין את משמעות היכולת שלנו ליצור ולא רק לקנות. זכור לי במיוחד המשחק דודס. 'דודס' בערבית זה תולעת. היינו לוקחים מקל מטאטא, מנסרים לחלקים קטנים משחיזים את הקצה ומעיפים בעזרת קרש. משחק נוסף היה חישוק – לקחנו ברזל וכופפנו אותו בצורת ידית ודרכו גילגלנו חישוק.

כאשר גדלנו ועברנו ללמוד בכיתה אחת, חווינו שינויים משמעותיים בהתנהלות ובלמידה. אחד השינויים המשמעותיים שחוויתי בעלייתי לכיתה א' בה למדנו רק עשרה תלמידים, היה בכך שהתחלנו לכתוב בעט ולא עפרון. העט היה מורכב מציפורן וגוף, והיינו טובלים אותו בקסת, שהיא צנצנת זכוכית בה היה הדיו. בשולחנות שלנו הכינו חור במיוחד להניח בו את הקסת והמראה היה מיוחד מאוד.

 העט בו השתמשנו בכיתה א'

שירתי בחיל השריון. בתפקידי האחרון הייתי בפלוגת סיור שמטרתה לנווט את דרכם של הטנקים ליעדם. השתתפתי במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום כיפור שבה נפצעתי, שמיעתי נפגעה כתוצאה מפגיעת קנה טנק.

את לימודיי עשיתי באוניברסיטה העברית בירושלים, למדתי עבודה סוציאלית. עבדתי שנים רבות במוסדות לעבריינים צעירים ולאחר מכן קיבלתי תפקיד של אחראי על כל המוסדות לנוער במצוקה. בעבודה זו מצאתי דרך להשפיע על חיי צעירים רבים שהיו זקוקים ליד מכוונת. את תפקידי מילאתי בתחושת שליחות אין קץ, בהבנתי שמדינה וחברה חזקה תיבנה על אנשים משכילים ותורמים לקהילה. אחד האירועים המכוננים במסגרת תפקידי היה במהלך אחת הפעילויות שלנו במוסדות. ערכנו חידון התנ"ך ואליו הגיע לשפוט הרב עובדיה יוסף ז"ל, שלימים התמנה לתפקיד הרב הראשי לישראל.

בתקופה שהותי בירושלים התחתנתי עם סבתא עליזה ונולדו לנו שני ילדים – נטע ויורם. כאשר התבגרתי, התקדמתי בתפקידים שונים במשרד העבודה והרווחה והייתי קצין מבחן מחוזי.

לאחר עשרים שנים התגרשתי וחזרתי למושב בלפוריה בו נולדתי וכך סגרתי מעגל רב שנים. הכרתי את רעייתי הנוכחית סבתא שיפי ונולדה לנו בת משותפת, אנו חיים במושב עד היום.

הזוית האישית

סבא אמציה: רום ורוי – ראשית, נהניתי מאוד מהמפגשים שלנו. פגשתי ילדים נבונים ומתוחכמים, אשר יודעים לאסוף מידע, להגדיר ולסכם אותו בדייקנות, אני חושב שיכולתי לספר בצורה פשוטה ושוטפת את קורות חיי ומהלך הדברים כפי שהיו בדור שלי. אני שמח על ההזדמנות שהייתה לי לפגוש את נכדי רום וחברו רוי.

רום הנכד המתעד: היה לי כיף ממש לעבוד עם סבי ועם רוי בתכנית הקשר הרב דורי. לדעתי התכנית הזו קירבה אותי ואת סבי, לימדה אותי הרבה מאוד על חייו המעניינים ועל ההיסטוריה המרתקת שלו.