מאגר סיפורי מורשת

שמי אבי, נולדתי לפני קרוב לשמונים שנה, ב- 16 ליוני 1937 בירושלים. גרנו בשכונה שקוראים לה מקור ברוך, שעכשיו היא מלאה תושבים דתיים, אבל אז היא לא הייתה. דיברנו בבית בעברית. ההורים שלי דיברו יידיש. אני לא אהבתי את השפה הזאת, גם לא רציתי ללמוד. אני זוכר את הבית היטב. עזבנו אותו כשאני הייתי בן אחת עשרה או עשר. עברנו ליפו בסוף מלחמת השחרור. הכל היה רגיל. המשפחה שלנו ותיקה בארץ. כמה דורות בארץ. אבות אבותיי, הסבים שלי היו דתיים. בבית ספר עממי למדתי בבית ספר דתי גם בירושלים וגם אחר כך בבית ים. אני כבר בתור ילד בעממי, התחלתי להתעניין בכוכבים, זאת אומרת באסטרונומיה. כל העניין עם הדת לא הסתדר לי עם האסטרונומיה. אבא שלי היה מכריח אותי להצטרף אליו לבית הכנסת. בשכונה היו בתי כנסת פשוטים בדירות רגילות, אז היה נורא צפוף. הם היו מריחים טבק ואני לא אהבתי את זה.

אחרי שנולדתי בשנת 1939 התחילה מלחמת העולם השנייה עם הגרמנים. הם הרגו איזה שישה מיליון יהודים. הם רצו להשמיד את היהודים. הייתה מלחמה גרועה מאוד בכל העולם, בעיקר באירופה. כל העולם סבל מזה. גם אנחנו. בשנת 1949 הסתיימה מלחמת העולם עם הגרמנים. עד 1948 שלטו בארץ הבריטים. הם היו בהרבה מקומות וגם כאן. אמנם הם עשו הרבה דברים נחמדים. בנו הרבה דברים טובים. הם היו פה בסך הכול משנת 1918 עד 1948, איזה 30 שנה. הם הספיקו להנות המון. בסוף הם נאלצו להסתלק מן האזור מכל מיני סיבות. אחרי מלחמת השחרור הכריזו על מדינה יהודית וקיבלנו את מדינת ישראל. התחילו לבוא עולים חדשים מכל העולם. בעיקר מארצות ערב. לא היה מקום לשכן אותם אז בנו מעבורות, אוהלים ובנו בכל הארץ בחורף, זה היה מאוד לא נעים. בשנים הראשונות של המדינה, העולים החדשים גרו במעברה עד שהצליחו לבנות דברים אחרים. גם לא היה הרבה אוכל. כל הכבוד לכל מה שהמדינה עשתה, איך שנהיינו היום למדינה מוצלחת ומשגשגת. יש הרבה מדינות בעולם שמקנאים בנו איך הצלחנו עם כל הטכנולוגיות וההייטק תוך זמן קצר מאוד. בהתחלה היה קשה מאוד ואני בתור ילד זוכר את זה.

לאבא שלי קראו משה והוא נולד בשנת 1900. לאימא שלי קראו יהודית, היא נולדה בשנת 1905. הם נולדו בארץ, אנו כמה דורות בארץ. גם מצד האבא וגם מצד האימא אבות אבותינו היו בצפת איזה חמישה דורות. כשאבא שלי היה בן 25, הוא כבר היה פקיד בממשלה הבריטית שהתחילה למשול בארץ מ- 1918. הייתה פה מושבה אנגלית, בריטית. אבא שלו נפטר בן 50. באותן שנים היו הרבה מחלות והרבה ילדים היו נפטרים, אז היו יולדים הרבה ילדים כדי שיישארו כמה שיותר מהם. הבת הצעירה, לאה, הייתה בת 4 כשאבא שלה נפטר. אבא שלי, שהיה בן 25, היה מסודר כבר בעבודה, אז הוא הבטיח לכל האחים והאחיות שלו שהוא דואג להם. מה שקרה שבמשך המרבה שנים, כשגדלתי, הוא שלח את הכסף וגם לקח הלוואות מכל מיני חברים. בקיצור – כל החיים שלנו היינו צריכים להחזיר חובות. גדלנו כעניים מרודים, לא היה כסף בבית למרות שהוא יכול היה להיות מסודר מאוד. הוא שילם להם על בית הספר באליאנס בחיפה וגם על האוכל. רק ב 1959 – 1960 הצליחו לגמור עם החובות. אימא שלי הצליחה לחסוך 13 וחצי אלף לירות. אני זוכר את זה כי אלו היו השנים המאושרות בחיים שלי, כי אני חייתי בקיבוץ רביבים ובתור ילד הייתה לי אמונה, ואני חושב שזה מאבות אבותיי, שאפשר להפריח את הנגב ואפשר לעשות שם חקלאות.

היה לי אח שקראו לו מוטה. הוא היה גדול ממני בשבע שנים והוא היה טבעוני, הוא הקים את המושב אמירים, מושב של טבעוניים וצמחוניים. הוא רצה תמיד את הספרים שבספריה הלאומית אז אני הייתי מביא לו. אבותיי גם מצד אבא וגם מצד האימא היו מפורסמים. אז, כשפתחתי בדרך מהמכון הגאולוגי, ראיתי שמצד האבא יש לי סבא שקראו לו אברהם יהושוע השל, שעל שמו אני קרוי ואימא שלי אמרה שלי שגם בצד שלה היה אברהם, זאת אומרת שזה היה שם נפוץ בגלל אברהם אבינו. בדפים הראשונים שהצלחתי לקרוא בדרך, ראיתי שמצד האימא אנחנו צאצאים של הרב צבי הירש קלישר שגם היה מפורסם, הרעיון של מקווה ישראל, בית הספר החקלאי הראשון ליהודים, בא מאבות אבותי (אני מדבר על אמצע המאה ה-19). גם הקיבוץ, בשנים האלה בכל העולם היה קשה מאוד אז הם הציעו לבנות קומונה שיגורו במשותף.

אני קושר לזה את הילדות שלי, בתור נער בתיכון, החלטתי שאני צריך להפריח את הנגב. בשביל זה ירדתי לרביבים. החבר'ה הטובים עזבו ונשארו אנשים שלא קיבלו את כל השיגעונות שלי להפריח את הנגב. בכיתה ח' הצטרפתי לאגודת אסטרונומים חובבים שקמה אז, והתחלתי לקרוא ולהתעניין בזה. כשהייתי ברביבים רציתי טלסקופ להסתכל בכוכבים. החברים שלי היו צדים צבאים ואיילות כדי לאכול אותם ואני כתבתי בעלון דברים על הגנת הטבע שיפסיקו עם זה. באותם ימים לא היו הרבה פנסים בעולם שיפריעו לראות את הכוכבים, אז כתבתי שיש לנו שמיים נפלאים ואיך זה שאין לנו טלסקופ. העלון הגיע לצרפת. היו שם שני שליחים מתנועת הנוער, רותי ויוגב, והם שלחו לי שטר של 1000 פרנק, בערך 5 לירות. אז בארץ בקיבוצים חילקו בערך 65 לירות לכל השנה. יכולת עם זה לנסוע העירה, לראות סרט או לקנות גלידה. בחדר האוכל של הקיבוץ אספתי מאנשים וקיבלתי 120 לירות מהתקציב האישי שלהם, המועצה האזורית נתנה לי 50 לירות ואגודת החובבים גם 50 לירות. גרעין ג' בצבא היו עשירים אז הם נתנו לי 90 לירות. את השאר השלמתי מהתקציב שלי. הייתי צריך 400 לירות כדי לקנות את הטלסקופ. נסעתי לחיפה לקנות.

אני לא זוכר שירים או סיפורים מהוריי. אני מאוד אהבתי את השירים הישראליים. אני אהבתי גם מוסיקה קלסית וגם את השירים הישראליים. ההורים שלי היו כל כך טרודים ועסוקים שלא היה להם זמן לספר לנו או לשיר לנו. היו להם חיים קשים מאוד. היינו משחקים במשחקי רחוב. משחקים פשוטים. משחקי כדור, שיחקנו ברחובות ובכבישים. אז לא היו הרבה מכוניות. עד כיתה ה'- ו' היינו בירושלים, אחר כך עברנו ליפו כי אבי התחיל לעבוד בקרייה בתל אביב. בתי הספר שלמדתי בהם בירושלים וגם בבית ים, זה היה קרוב ליפו, קראו להם תחכמוני. זה היה בית ספר דתי. ניסיתי קצת לדבר עם המורים שלי על הכוכבים, אבל אף אחד לא התמצא בזה. כל החיים שלי עד עכשיו, ביוני אני אהיה בן 85, אני מתלבט אם יש אלוהים או אין אלוהים.

אני הייתי ילד מחונן, מאוד מוכשר בלימודים. כל התעודות שלי היו בציון 9. זה היה הכי גבוה. התעניינתי בכל המדעים, בכל החקלאות, צמחיה ובעלי חיים בעולם ובארץ. הייתי מאוד סקרן. מבחינה חברתית, לא היו לנו תנועות נוער בשכונה, היינו צריכים ללכת למרחקים. אני הייתי היוזם של כל הפעילות הזאת של החברים שלי, בגלל זה תמיד בחרו בי לראש קבוצה. היינו קבוצה של בערך עשרה איש, זה התחיל מקדם חובה, מגיל 5 וכל העממי והיינו עושים טיולים וקומזיצים. הפלמ"ח – אלה החיילים שלחמו. פלמ"ח זה ראשי תיבות של פלוגות מחץ, אלא שלחמו עם הערבים. הם היו עושים מדורות ומבשלים קפה. אנחנו בתור ילדים ניסינו לחקות אותם. טיילנו בכל הסביבה, ליד שנלר (בסיס צבאי שהיה בירושלים ליד שכונת גאולה) ובהרים שהקיפו את ירושלים. היינו מאוד נועזים ולא פחדנו מהערבים. תמיד בחרו אותי לראש קבוצה, אני חושב שבגלל שאני הייתי עם הרעיונות הכי טובים לפעילויות. נשארו לי כמה חברים. אורי קוגן בחיפה , שהני שהיה איתנו, אברהם מצנע – בגללו באנו לרביבים, הוא נפטר לפני כמה שנים. חוץ מהם היו עוד כמה חברים. היינו ממש כמו תנועת נוער קטנה. המון טיולים וקומזיצים. א.ד. גורדון המציא את המילה קומזיץ – אהרון דוד גורדון היה מראשוני הפועלים שיזם כל הזמן לעבוד בקיבוצים הראשונים, בכנרת ובעמק הירדן, המילה קומזיץ באה ממנו, הוא אמר לחבר שלו 'קום זיץ' -בוא, שב. מפה באה המילה 'קומזיץ'. בזה משתמשים בזה עד היום שאתה עושה מדורה, מבשל קפה או תה להשקות את החברה.

העניין הזה מאוד קסם לי, הטיולים והקומזיצים. כדי לשפות, להניח את הקומקום, הפלמ"ח היה בונה כירה מאבנים. כשעברנו לתל אביב יפו כל החוף היה מלא חול ולא היו שם אבנים, אז פיתחנו פטנט: להוריד חוט ברזל דק מענף של העץ ולקנקן עשינו חצובה של שלושה חוטים וקשרנו את זה לחוט, זה היה מונח על האש. ניסיתי להתיידד עם הדרוזים בכרמל ועם הבדואים בנגב אז למדתי ערבית. אני ישבתי תחת עץ כמה מטרים מאם הדרך ליד דלת א-כארמל, הורדתי את חוט הברזל מהעץ כמו תמיד. עבר דרוזי, אמרתי לו 'מרחבא', שזה שלום בערבית, והוא ראה את האש מחזיקה את הקנקן ולא ראה את החוט שהיה דק, אז הוא לא ענה לי. הוא לא הבין איך הקנקן באוויר. בכישוף כזה הוא לא נתקל בחיים שלו – שהאש מחזיקה את הקנקן. כל החיים שלי הצעירים עשיתי הרבה קומזיצים.

היו לי המון תחביבים משוגעים. הייתי חובב טבע, אהבתי להסתכל בציפורים, כוכבים וצמחים. הייתה לי תחנת ניסיונות בנגב, אימא שלי העבירה לי את הכסף שהיא הצליחה לחסוך. ב 1959 – 1960 יוסי פלדמן הקים את בית הספר הראשון בעין גדי והוא רצה שאני אבוא ללמד שם. היו לי 20 דונם עם גידולים שונים: פרחים, ירקות, תבלינים וצמחי רפואה וגידולי תעשיה. אלו היו שנים מאושרות שלי. אימא שלי רצתה לתת לי את הכסף כדי שאלך ללמוד בלי צורך לעבוד. אני לא שעיתי לאימא שלי. המשכתי בחקלאות. העבירו אותי לחדר האוכל ואחרי חודשיים הקיבוצים מחזיקים את תנועות הנוער, במפא"י היה את הקיבוץ המאוחד. אני הייתי בקיבוץ המאוחד ותנועות הנוער, היו מחנות העולים הנוער העובד. היה סניף בקריית יובל בירושלים ואותי שלחו לשם. התקשרתי לכל המורות בבתי הספר בקריית יובל, באתי לשיעורי מחנך וסיפרתי להם על התנועה. מזכיר התנועה לא השלים עם זה שלא היה סניף בירושלים. אני הבאתי המון ילדים מכיתה ה' עד השביעית, וזה בגלל הטיולים והקומזיצים. ביקשתי שיביאו לי מדריכה שיודעת לשיר ולרקוד כי אני לא יודע, אז שלחו לי את שולה.

שלחו לי חמישה מכתבים לקומונה שאני מוזמן לישיבת מזכירות ביום שישי בעשר, ואם אני לא בא אני מועזב את הקיבוץ. אני לא עזבתי אלא העזיבו אותי. רציתי ללמוד לכן עשיתי קורס למורי דרך וכעסו עלי בקיבוץ שלא ביקשתי אישור. באותה תקופה פלשתי לבית נטוש במלחה. הבית היה בנוי מקירות עבים מאוד. בגלל הקירות העבים החורבה נשארה. אחרי כמה שנים פתחנו שם גן ילדים, החברים ביקשו. ובהמשך נפתחה כיתה נוספת והרחבנו את הבית. פרסמתי הודעה בסביבה. נעשיתי גנן. נחשבתי לגנן הטוב בירושלים. טדי קולק היה ראש העיר בירושלים ב-1965 והעיר הייתה עזובה, הוא רצה לייפות אותה אז הוא סידר תחרות בין הגננים, גם בבתים המשותפים וגם בווילות. אני הייתי במקום הראשון, קיבלתי פרס.

הייתי ילד מאוד מוכשר. רציתי לפתח את העניין של צמחי הרפואה. מכל הדברים שעשיתי לא הצלחתי ללמוד ולהשקיע בדבר הזה. בדיוק לפני מלחמת ששת הימים היה מיתון, לא הייתה עבודה. בגלל שלא הייתה עבודה הייתה לי פרוטקציה דרך חברים שחיפשו טכנאי במכון הגאולוגי אז סידרו לי שם עבודה. ביליתי שם ארבע שנים. בדיוק החלה מלחמת ששת הימים. אז חיפשו מדריך בפלנטריום אז נכנסתי לעבוד בפלנטריום, זו מן כיפה מלאכותית שבאמצעה יש מכשיר שמקרין על הכיפה את כל הכוכבים. הדרכתי אחת עשרה שנים שם. עבדתי גם בגינון כדי להשלים משכורת.

מילדות, מאז שהייתי בירושלים אהבתי לטייל. רציתי לחקור את ארץ ישראל. אני עם בעיות בעיניים ולא יכול לקרוא את כל הספרים שקניתי. התעמקתי בכל המדעים, גם כוכבים, גם בצמחים גם באבנים. מכל המדעים אהבתי בעיקר את הבוטניקה, גידול צמחים. אם הייתי מצליח ללמוד הייתי הולך ללמוד בוטניקה. נשארתי גנן עם המון רעיונות. בבית במלחה, למשל, אני בניתי את הגן והחצר. בניתי אונייה מקרשים והילדים למדו שמות של ארצות שהפליגו לשם והכירו שמות של דגים שונים. ואז חשבתי – למה לא לעשות את זה לכל ילדי העיר? פיניה, פנחס אמיתי שכתב הרבה ספרים, היה חבר שלנו. הוא גדול ממני בתשע שנים. עליתי למעבדה שלו ואמרתי לו שאני מחפש שם למגרש הרפתקאות לגרוטאות. אז הוא שלף מהשרוול שלו שם למגרש הרפתקאות מגרוטאות ' גרוטאום'. השם היה כל כך מוצלח שהוא נשאר אצלי במוח, למרות שלא הצלחתי בסוף. אספתי עצים וברזלים וגרוטאות רבים מכל העיר.

הזוית האישית

סבא אבי: היה לי נחמד מאוד. הייתי רוצה לספר לינאי יותר דברים על כוכבים ועל כל מיני דברים. אפשר לדבר בטלפון או להיפגש.

הנכד ינאי: היה לי כיף לשמוע על העבר של סבא שלי, על חוכמתו הרבה, על איך הוא הצליח בחיים ולראות שהוא בסדר. כששמעתי את סבא מספר על עצמו למדתי הרבה דברים אחרים כמו על ארץ ישראל, על מדינת ועל עם ישראל.