מאגר סיפורי מורשת

שמי אילה, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרתה אני מתעדת סיפור מחייו של דודי, יוסי תור, ומתעדת אותו במאגר המורשת של התכנית.

דוד יוסי מספר: “נולדתי יחד עם חוה (חוי) התאומה שלי בשנת 1952 בטירת צבי, להוריי רות וברוך תור ולאח גדול בשם יצחק. אחריי נולדו לאה ומיכל (מיקי). אני ואחיי היינו קמים מוקדם והולכים בשעה חמש וחצי לתפילה בבית הכנסת ובשעה שבע כבר היינו בבית הספר. בבית הספר, אני ואחי הבכור יצחק, היינו הולכים ללמוד ‘’בשדות הירוקים’’, בורחים מבית הספר והולכים לתצפת על ציפורים בבריכות דגים, שם היינו תופסים צרעות בשדות התמרים. על כל צרעה שתפסנו היינו מקבלים פרס בשווי 50 גרם תמרים.

עייפים מהריצות והלימודים הגענו לבית הילדים והמטפלת, ששיגענו אותה, הייתה מכינה לנו ארוחה. לאחר מכן היינו נחים צהרים, בזמן זה שרר שקט בבית ילדים. אחר הצהריים היינו הולכים סוף כל סוף לפגוש את הוריי. סבתא רות וסבא ברוך היו יושבים ליד שולחן הפורמייקה, שותים תה ואוכלים את עוגת "הלקח" של סבתא רות. אבא תמיד היה שואל – "מה עם שיעורי הבית?" התנאי היה קודם לסיים את החובות (השיעורים) ואז את הזכויות, שהיו יציאה לחוגים ואימון כדורעף.

אני בקיבוץ עם חתול קטן

בימי הקיץ הלכתי הרבה לשחייה וקיבלתי אימון מיוחד מדני שור: ב"שיעור קפיצות למים’" כמו: קפיצות סלטה וחצי, בורג, סלטה הפוכה, קפיצות מגובה ועוד, עד לקראת השעה שבה היינו חוזרים הביתה.

בתמונה: סלטה בבריכה בטירת צבי

בבית, סבתא הייתה מכינה לנו ארוחת ערב שכללה ביצת עין הפוכה, סלט ירקות קצוץ, טוסט עם קצת חמאה של סבתא ולקינוח כוס תה עם חלב. כשסיימנו לאכול, הייתי יורד עם אבא או אימא לבית הילדים לישון. בשעה שמונה, בבית הילדים, היה כיבוי אורות אבל אז התחיל "הבלאגן", לילה לבן. לא יכולנו להירדם, התחילו צחוקים, בדיחות, הכל חוץ מללכת לישון. בשעת לילה מאוחרת היינו שומעים את צעדי שומרת הלילה ורואים את הקרניים של עששית הלילה מהחלון והיינו יודעים שהיא נכנסת אלינו כי היא שומעת קולות וצחקוקים. פעם אחת כששומרת הלילה נכנסה, היא חטפה כוס מים קרים מכוס שהייתה קשורה לדלת. היא קראה לכולם לצאת החוצה, העמידה אותנו בשורה ודרשה לדעת מי החוצפן שהעז לעשות זאת. עד היום הזה לא נודע מי היה האחראי לכך. אני יכול לגלות לכם שאני הייתי אחד מהמתכננים והשותפים. לינת הלילה בבית הילדים הייתה עבורי חוויה משנת חיים ומעצימה".

קרנבל פורים בקיבוץ 

חג הזכור לי במיוחד הוא חג הפורים – אחד החגים המדליקים בשבילי. זכור לי שבגילאים 12-15 שעוד היה מתח בין הבנים לבנות, הייתי מתאפר ושם פאה עם שיער והיו אומרים שאני מאוד דומה לחוי (חוה – התאומה שלי) מאוד אהבתי להתחפש ולהתאפר. בקיבוץ, פורים היה קרנבל אחד גדול. הייתי מאוד תחרותי בכל מה שקשור לזריקה למטרה, יריות בחץ, קליעת טבעות ועוד. הייתי מטורף על הדברים האלה, ואחת התחרויות שהתאמצתי תמיד לנצח בה הייתה ריצה של 30 מטר על קביים גדולים וגבוהים של ליצנים, וכדי שהקביים לא יחליקו בניתי אותם בצורה מאוד חזקה: מצד אחד ביתד של הרגל, אבל מצד שני עשיתי לי שיפור: הייתי לוקח גומי ומחבר אותו עם מסמרים לעץ, ואז ברגע שהייתי רץ – הקביים לא החליקו לי וככה תמיד הייתי מגיע למקום הראשון או השני. דבר נוסף שהביא לי שמחה והמון גאווה זה טורניר הפינג פונג השנתי בו אבי ברוך היה מהטובים ביותר.

ליל הסדר בשבי 

בחג הפסח, כל משפחה הייתה יושבת סביב לשולחן בחדר האוכל וכל הקיבוץ ערך את הסדר ביחד, הייתה מין תחושה של בני מלכים עם הרבה שירים ודברי תורה. כחלק מליל הסדר היו מטילים על ילדי הגן או קבוצות אחרות להציג הצגה שקשורה לבני ישראל, והדבר שהיינו מתוחים לגביו כל הסדר כמובן היה האפיקומן. מי ימצא אותו? ומי יקבל את הפרס? אבא היה מחביא אותו ועושה לנו טריקים והיינו צריכים להחליט שפעם אני אמצא את האפיקומן, ופעם חוי.

לימים שנפלתי בשבי הסורי, חלק גדול מההגדה זכרתי בעל פה מבית אבא, וככה בשבי שרתי ומי שזכר הצטרף אלי. ליל הסדר בשבי היה אחד מהחוויות היפות והמרגשות שחוויתי. כל אחד מאיתנו היה מספר איך הוא חגג את הסדר בבית אבא עד קריאת שמע של שחרית.

הזוית האישית

דוד יוסי: "יותר מאשר העגל רוצה לינוק, הפרה רוצה להניק". ההזדמנות שאילה נתנה לי חשובה מאוד לפתח את הסיפורים של פעם ולהנציח אותם. נהניתי מאוד.

אילה המתעדת: נהניתי מאוד לשמוע את הסיפורים והמסורות שלא הכרתי במשפחה שלי.