מאגר סיפורי מורשת

בס"ד

שמי עידו נביאי, אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי, יחד עם סבא וסבתא שלי. מסבא דוד נביאי, שמעתי במפגשים את הסיפורים על ימי ילדותו ויחד תיעדנו את סיפורו על ילדותו בירושלים בתקופת המנדט הבריטי – מלחמת השחרור.

סבא דוד מספר :

עליית המשפחה מאיראן לישראל

שמי דוד נביאי. בעבר שם משפחתי נקרא, קשאני. נולדתי בירושלים בשנת 1945 בבית החולים, הדסה הר הצופים, שהיה אז בשליטת האנגלים בתקופה שלפני קום המדינה. הוריי, יחזקאל וביביז'אן רחל ז"ל, היו ילידי העיר קשאן שבאיראן. בקשאן היתה קהילה יהודית משגשגת ויש האומרים שקהילה זו הם צאצאיהם של מגורשי ספרד.

בשנת 1930, אבי הגיע לראשונה לארץ ישראל ביחד עם גיסו. הם שהו בארץ ועשו עלייה לרגל למקומות הקדושים. הקהילה היהודית באיראן, נהגה להוסיף שם תואר מכובד, "חאג'", לכל מי שביקר בארץ ישראל, ולכן כשאבי חזר לאיראן – נוסף לו שם תואר נוסף והוא נקרא – "חאג'י יחזקאל".

בביקורו בירושלים, אבי רכש חלקת קרקע ובנה בית בשכונת גאולה. בית זה הפך לביתנו החם, כשעלינו כמשפחה לארץ ישראל בשנת 1938. הורי עלו מאיראן לארץ ישראל, מטעמי ציונות ואהבת ארץ ישראל. במעמד העלייה, שם משפחתם הוחלף לנביאי. חשוב לציין שבאיראן הם חוו אנטישמיות לדוגמא: כאשר אבי הלך לקניות בשוק ורצה לבחור ממיטב הירקות שבדוכנים, המוכר נזף בו ואמר: "אתה טמא – אל תיגע!".

הנסיעה מאיראן לירושלים, ארכה כחודש ימים, חלקה באוטובוסים, הכרכרות והפלגה באוניות. נתיב הנסיעה היה: מאיראן – לעיראק – סוריה – לבנון ועד נמל יפו. מיפו הם נסעו בכרכרה כשש שעות לירושלים.

על ילדותו בצל ההפצצות

גדלתי במשפחה חמה, עם עוד ארבעה אחים ואחות, ואני הייתי הצעיר מבניהם. בילדותי, ירושלים היתה נצורה תחת שלטון הבריטים וביתנו בירושלים היה קרוב לגבול ירדן. זו היתה תקופה קשה ומסוכנת שכללה עוצר בלילות ע"י הבריטים וחיפושים בבתים, על מנת לאתר את אנשי המחתרת של האצ"ל והלח"י.

השיא היה אחרי הקמת המדינה בשנת 1948, כשפרצה מלחמה עם הערבים, במשך חודש ימים חווינו הפגזות רצופות שהרעידו את שכונות המגורים וסיכנו את חיינו. בעקבות כך, עברנו לגור במקלט, בישיבת חברון. במקלט שהו עשרות משפחות, ולמשפחתנו שמנתה שמונה נפשות, הוקצה שטח של ארבעה מ"ר. אני זוכר שאמי שמרה עלינו בזמן שישנו ודאגה שלא ידרכו עלינו. בשנה זו, היה מחסור גדול במצרכי מזון. הממשלה בראשות, בן גוריון, ושר האוצר, דב יוסף, הכריזו על "תקופת צנע" ולכן חילקו לכל משפחה תלושים לצורך קניית מזון. גם תלושי המזון חולקו בצמצום רב, כיוון שלא היה מספיק מצרכים שיכלו לחלק בין כל התושבים. עם כל זאת, הסתדרנו וחיינו בשמחה, מכיוון שלא היו לנו דרישות מיוחדות ולא התלוננו. ידענו להעריך ולשמוח על מה שיש. זיכרון ילדות:

בהיותי בן ארבע, הלכתי עם אמי לרופא ובזמן ההמתנה לתור, השתעממתי ויצאתי לשחק בחוץ ליד המרפאה. כיוון שדעתי הוסחה, התרחקתי יותר מידי ולא זכרתי את הדרך חזרה למרפאה. לאחר זמן מה, הגעתי בטעות ל"מעבר מנדלבאום" – שהיה הגבול בין ישראל לירדן. הייתי מאוד מפוחד ומבולבל, למזלי לא נפלתי לידי הירדנים, אלא מצאו אותי אנשי האו"ם ששירתו שם. הם לקחו אותי, הרגיעו אותי, נתנו לי אוכל ושתיה ומצאו את אמי, שחיפשה אותי שעות ארוכות והייתה מאוד נסערת.

בירושלים, למדתי בבית ספר חורב. בית הספר היה ממוקדם במרחק רב מביתנו, ובכל יום היינו הולכים לבית הספר ברגל מספר ק"מ בחום, בגשם ואפילו בשלג. כשהייתי בן 10, עברנו לגור בתל אביב ולמדתי בבית הספר "אוהל יעקב".

בשנת 1963, התגייסתי לצה"ל לחייל התותחנים. לאחר הצבא, עבדתי בחנות ההלבשה של אבי ברחוב אבן גבירול בתל אביב, ולאחר כמה שנים אני ואחי, פתחנו עסק משותף לאופנה.

בשנת 1975, התחתנתי עם עדנה אשתי. יש לנו ילדים ונכדים, ובנינו משפחה חמה ואוהבת. כשאני מביט לאחור, על הניסים שהיו לי ולמשפחתי בדרך, אני מודה לאל בכל יום.

הזוית האישית

סבא דוד: אני שמח שזכיתי לספר לנכד החמוד שלי את ספור הילדות שלי ואשמח אם הוא ימשיך ויספר אותו גם לילדיו בעתיד.

הנכד עידו: אני שמח שהייתה לי האפשרות והזכות לשמוע את ספור הילדות של סבא במסגרת התכנית.

קישור לסיפורה של סבתא שלי