מאגר סיפורי מורשת

שמי דניאל קלבו אני משתתף בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם נכדתי מאיה, לה סיפרתי על הורי ומשפחתי ואת סיפור עלייתנו לישראל.

אבא שלי הנרי קלבו

אבי הנרי קלבו נולד בתוניס בתאריך 14/10/1909 למשפחה שעלו לפני שלושה דורות מליבורנו שבאיטליה. הוא היה רואה חשבון ונפטר בגיל 64.

אימא שלי קלרה בר חן

אמי, קלרה בר חן נולדה בתוניס בתאריך 17/02/1916 היא הייתה עקרת בית ונפטרה בגיל 80. לאימא שלי היו שתי אחיות ואח. ולאבא שלי היו שני אחים ואחות. האחים והאחיות שלהם התחתנו אחד עם השני וזה הוביל לקשר חזק בינינו.

 הורי

נולדתי בתוניס אשר בתוניסיה, הלידה היתה בבית והתרחשה ב- 20 לספטמבר 1944 כשברקע נשמעו יריות של תותחים כבר אז "אמרתי לעצמי שכנראה אני בן של מלך" אבל מיד הבנתי שאלו היו תותחים של מלחמת עולם השנייה.

ברית המילה שלי צוין ביום כיפור. כששמעו בבית הכנסת שיש ברית, אמרו שמצווה להשתתף במיוחד ביום כיפור בברית, לכן כולם באו בהמוניהם ללא הזמנה.

השם שלי בישראל הוא, שמעון, כשמו של הסבא שלי מצד האימא. אך היות שרוב בני הדודים מצד האימא נקראו גם שמעון, דבר שבלבל מאד כשמישהו קרא בשם כאשר שמעון, לא ידעו למי התכוונו לכן האימא שלי נתנה לי שם נוסף, דניאל, אבל ביום יום קראו לי דני. כשעליתי לארץ בתעודת הזהות נרשמתי רק כדניאל.

בית הספר

הלכתי לבית ספר יהודי שנקרא אליאנס שהיה במרחק של כמה קילומטרים מהבית. דבר שהיה קשה מאד, היות והייתי צריך ללכת ברגל, לא הייתה תחבורה. וגם להתחשב בכך שהלימודים היו מפוצלים משעה 8:00 עד שעה 11:30 ומשעה 13:00 עד 16:30, מה שאומר שעשיתי את הדרך פעמיים ביום הלוך וחזור. אני זוכר כמה היה קשה בעיקר שהיה יום גשום.

הלימודים התנהלו בצרפתית כי הצרפתים שלטו במדינה. הדבר המרגיז ביותר שהספרים שלמדנו מהם היו ספרים שלמדו בצרפת וסופר בהם על אירועים שכלל לא הכרנו. לדוגמא: היו סיפורים על שלג שלעולם לא ראיתי, היינו צריכים לדקלם "מולדתי גליה" (שזו צרפת) למרות שאף פעם לא הייתי שם, שפת האם היתה צרפתית (לא למדנו ערבית למרות שתוניס היא ארץ ערבית).

תנועת הנוער – הצופים

הלכתי לתנועת הצופים היהודים והציוניים. בשבט שלי, ראש השבט שהיה בן דודי הגדול ובני כל השבט היו בני הדודים שלי. פעם בשבוע הינו נפגשים ומדברים הרבה על ארץ ישראל וכן היינו שרים ורוקדים מנגינות ישראליות. פעם בחודש היינו יוצאים לפעילות של יום שלם מחוץ לעיר לכיוון ההרים או החופים, בסוף היום בגמר הפעילויות היינו עומדים במעגל גדול ושרים את התקווה. הערבים שגרו בהרים היו מקללים אותנו וזורקים אבנים כמו בארץ. בזמן שירת התקווה לא היינו זזים למרות יידוי האבנים. רק כשסיימנו את שירת התקווה היינו כולנו רודפים אחריהם ומבריחים אותם.

העלייה לארץ

סבא שלי מצד האימא היה אחד מראשי הציונות בתוניס, בכל מפגש משפחתי הנושא העיקרי היה העלייה לארץ ישראל. הם דיברו על התיישבות במושב, חלק מהמשפחה הבינו את הקושי שבעלייה לארץ ולכן רצו לבחור בצרפת במקום העלייה.

 צילום משפחתי

בשנים 1950 עד 1956 הערבים נלחמו בצרפתים על מנת לקבל את העצמאות בעזרתו של שליט ששמו בורגיבה. ב- 1956 תוניסיה קיבלה את העצמאות. מאחר ולתוניסאים לא היה צבא מאורגן לעשות מצעד ניצחון הנשיא בורגיבה ביקש משבט הצופים היהודים שלי להשתתף במצעד. דבר שגרם לפחד גדול במשפחה שלי ובכלל לכל היהודים. מצב זה גרם לזירוז העלייה לארץ.

כפר בתיה

אחי בני ואני הגענו באוקטובר 1956 לכפר בתיה ברעננה. פנימייה של עליית הנוער, היינו בן המעטים שהוריהם לא עלו עוד לארץ. זה גרם לקושי רב בהסתגלות לחיים אלו. ההשגחה על הילדים הייתה חלשה מאוד. הדבר החשוב ביותר בעיני הפנימיה היה להתעורר כל בוקר בשעה 05:30 בשביל ללכת להתפלל בבית כנסת. כל מי שלא היה קם בשעה זו המדריך היה הופך את המיטה יחד איתנו.

 בכפר בתיה

היום היה מתחלק לשני חלקים מחצית מהילדים היו הולכים לבית ספר ללמוד בין 08:00 ל-12:00  במחצית השנייה היו עובדים בחקלאות. אלו שלמדו בבוקר עבדו בחקלאות אחרי צהריים והשאר הלכו לבית הספר. בחופשות הקיץ כשלא היו לימודים, מחצית מהתלמידים היו צריכים לעבוד בחקלאות במשך שש שעות ביום. המחצית השנייה נסעו להורים, הקבוצה שהייתה בעבודה נסעו הביתה.

אני שלא היו לי הורים בארץ ולא היה לי לאן ללכת בחופשה המקום היחיד שיכולתי להישאר לשון בו היה כפר בתיה, אבל אם נשארת בפנימייה היית צריך לעבוד לא חודש אלא חודשיים. מה אני עשיתי בשביל לא לעבוד חודשיים לפני ההשכמה הייתי מתחבא שלא ידעו שאני נישאר בפנימייה.

הייתה לי בת דודה בקיבוץ כפר דרום באשדוד הייתי פעמיים אצלה, היה נחמד מאוד להיות אצלם אבל בקיבוץ צריך לעבוד כמו בכפר בתיה אם לא עובדים לא מקבלים אוכל. בפנימייה נתנו לנו שובר נסיעה לכיוון אחד, אבל לא לי ולא לבת דודה שלי היה כסף לנסיעה דבר שהכביד מאוד על החופשה.

פעם ראשונה שנסענו אחי ואני עם השובר נסיעה במקום להגיע לקיבוץ כפר דרום הגענו לכפר שקראו כפר דרום  שהבנו מהנהג שהקיבוץ לא כאן ולא היה לנו כסף להגיע לקיבוץ. הנהג שהיה נחמד והבין את המצב שלנו החזיר אותנו לתל אביב ודאג לנו לעלות לאוטובוס הנכון.

פעם שנייה שנסעתי לבת דודה שלי לבד ללא אחי זה היה בחודש אוקטובר כאשר אוטובוס הוריד אותי בתחנה שליד הקיבוץ. השעה הייתה בסביבות שש בערב זכרתי שהיה שביל בשדות שמוביל ישר לקיבוץ, אבל לצערי הקיבוץ חרש את השדה ולא היה זכר יותר לשביל לא היתה נפש אחת שאפשר היה לשאול איך מגיעים לקיבוץ. הייתי בן 12 פלוס התחלתי לבכות ולא ידעתי מה לעשות, במזל אחרי 15 דקות עברה מכונית והנהג שאל אותי מה אתה עושה במקום הזה לבד הסברתי לו את הבעיה הוא אמר שהוא ייקח אותי לבת הדודה שלי. בדיוק שהגענו לקיבוץ הופעלה הזעקה כי היו כמה פדיונים (מחבלים) בדיוק במקום שהאוטובוס הוריד אותי איזה מזל שהנהג הזה הגיע ולקח אותי.

בר מצווה

סוף סוף הגעתי לגיל 13 כמו כל הילדים חוגגים את הבר מצווה עם המשפחה. אני שהייתי בלי הורים לא עשו לי חגיגה הדבר היחיד שעשיתי הלכתי למנהל של הפנימיה וביקשתי ממנו לקבל תפילין וטלית וכך חגגתי את יום בר המצווה שלי.

עליית הורי לישראל

באוקטובר 1960 עלו הורי ואחותי הקטנה בת ה-10 לארץ הם קיבלו בית בנהריה. בפעם הראשונה שראיתי אותם זה היה בנמל חיפה, הייתי בן 16 ואחי היה בזמנו חייל. החיים לא היו קלים כאשר לא יודעים את השפה. לאבי לקח יותר מ-3 שנים למצוא עבודה מתאימה למקצוע שלו.

על עצמי

נשארתי בכפר בתיה עד כיתה י"ב. בפברואר 1963 גויסתי לצה"ל ושירתתי בצוות קרקע בחיל האוויר. שוחררתי ביולי 1965 ואז התחלתי לעבוד בבנק דיסקונט בנהריה, עבדתי שם כשנה ולאחר מכן התחלתי ללמוד להנדסאי אלקטרוניקה בטכניון בחיפה.

 בשירות הצבאי

בשנת 1969 התחתנתי עם אישה ששמה שושנה. גרנו בחיפה למשך שנה. ואז החלטנו לעבור לדנמרק ששם סיימתי את התואר הראשון והשני בהנדסת אלקטרוניקה ומחשבים. בגמר הלימודים עבדתי בהייטק. נולדו לנו שתי בנות הגדולה נורית והקטנה מיכל. בשנת 1987 עלינו בחזרה לארץ ולצערי, לאחר חודש בארץ חלתה אשתי שושנה בסרטן ונפטרה אחרי חצי שנה.

משנת 1988 חי אם בת זוגתי, מזל, שלה היו שני בנים קטנים. בתקופה זו עד הפנסיה לימדתי באוניברסיטה תל אביב וכן לימדתי באורט כפר סבא. משנת 2011 יצאתי לפנסיה. היום אני מנצל זמני הפנוי להפלגות רבות.

הזוית האישית

סבא: היה מרגש להעביר את סיפור חיי למאיה הנכדה, סיפור שריגש אותי מאד.

הנכדה מאיה: היה לי כייף להיות עם סבא למדתי עליו הרבה יותר ממה שידעתי.