מאגר סיפורי מורשת

יצחק מלכסון, סבא של עינבר נחומי, מספר

נולדתי בארגנטינה בשנת 1943, גדלתי בצ'ילה בין השנים 1947 עד 1961, אז עליתי לישראל.

אימא שלי ברטה אנגל (שם חיבה ננקה), נולדה אף היא בארגנטינה (בשנת 1924) וגדלה בצ'ילה. הוריה הגיעו מאוקרינה בשנת 1905, כשבצבא הרוסי רצו לגייס את סבי למלחמה של רוסיה ויפן.

אבא שלי נולד בבסרביה (מולדובה) בשנת 1907 והיגר לארגנטינה בשנת 1930. הוא היה בתור לתעודה בריטית לעלות ארצה בתנועת הנוער. הכלל היה שאם מתקרב גיוס לצבא הרומני, מהגרים לאן שאפשר. היה לו כבר אח בארגנטינה. חוץ מעבודתו במסחר, הוא היה מורה לעברית, עתונאי, מבקר ספרותי ביידיש, עסקן ציבורי וחבר מפא'י.

אחותי בלנקה, נולדה בארגנטינה ואחינו פבלו וישעיהו (שם חיבה פקה), נולדו בצ'ילה. אחינו, ישעיהו, פקה נפל במלחמת יום הכיפורים, כחייל בשריון, בגזרה הדרומית של סיני. בלנקה (שמה העברי זיוה) מתה ממחלה קשה ב-1988. פבלו ואני חיים בישראל וגרים בתל אביב.

לזכרו של ישעיהו מלכסון ז"ל – יהי זיכרו מבורך לעד (מתוך אתר "יזכור")

"ישעיהו גויס לצה"ל בתחילת נובמבר 1972 והוצב לחיל השריון. לאחר סיום הטירונות השתלם בקורס למקצועות טנק "פטון". הוא היה חייל מצטיין, אחראי ומסור לתפקידו. ביחידתו שימש דוגמה לחבריו בהתנהגותו הנאה, בחריצותו ובתחושת האחריות שלו. על חלקו בפעילות מבצעית הוענק לו "אות השירות המבצעי". במלחמת יום-הכיפורים היה ישעיהו בסיני ויצא לקדם פני התקפות המצרים בגזרה הדרומית. בשעות המלחמה הראשונות ביום י' בתשרי תשל"ד (6.10.1973), נפצע ישעיהו בטנק שלו, מזרחית לצומת "עטיפה-לכסיקון", ומת מפצעיו. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקרית-שאול. השאיר אחריו אב, אם, שני אחים ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-טוראי".

שנות בית הספר

למדתי בבית הספר של ועד החינוך של הקהילה היהודית בסנטיאגו בכיתות א' עד ו' וח' עד י"ב, ושנה אחת, כיתה ז', בבית ספר ממלכתי.

המקצועות שעניינו אותי במיוחד היו מתמטיקה ומדעים, מוזיקה, השפה העברית ושפות בכלל. במקביל ללימודי כיתה א' למדתי עברית בשיעורים פרטיים, ובגיל שבע כבר יכולתי לתקשר בעברית. ייצגתי את בית הספר תכופות בקבלות פנים לסופרים יהודיים וחברי כנסת שביקרו בצ'ילה. הייתי חבר ומדריך בתנועת השומר הצעיר. בכיתה יא' ייסדתי חוג עברי בבית הספר, וחברי החוג דיברנו אך ורק בעברית, בהפסקות, בבית, בכל מקום. שרתי במקהלת בית הספר ובמקהלת בית הכנסת. יחד עם הילדים האחרים במקהלת בית הכנסת, היינו הלהקה של המורה ומנצח, עם רפרטואר של שירים ישראליים להופעות שלנו בטקסים בארגונים היהודיים משני סוגים, לפי מפלגות בישראל ולפי ארץ מוצא. האקורדיון ליווה אותי לא מעט באירועים אלה.

בחופשת הקיץ שבין כיתות יא' ויב', בתחילת 1960, נסענו כל הכיתה לסיור לימודים בן חודש וחצי בישראל. שבועיים בסמינר מרוכז בירושלים ועוד חודש של סיור בארץ, שכלל עבודה בקיבוץ, ואימוץ על ידי כיתה מקבילה לשלנו בערים הראשיות. איתם השתתפנו בפעילויות שונות לדוגמת הגדנ"ע, ביקרנו בבתי התלמידות והכרנו את משפחותיהן. רעיית נשיא המדינה, הגב' רחל ינאית בן צבי, ערכה לנו קבלת פנים בבית הנשיא, והנשיא יצחק בן צבי בא לברך ולדבר איתנו.

ביקור זה בארץ חיזק אצל רבים בכיתה את ההזדהות הציונית, העמוקה מראש. כשליש מן הכיתה עלינו ארצה בהמשך. כבר אחרי שנה, מיד אחרי סיום בחינות הבגרות בצ'ילה, חמישה ממשתתפי הסיור באנו ללמוד בטכניון. היינו הכיתה הראשונה בבית הספר שביקרה באופן מאורגן בישראל, ומאז המנהג נשמר בקפדנות, שנה אחרי שנה.

יש לי באלבום המשפחתי תמונה בה אני מקבל את פני השר יוסף בורג בבית הספר, כשידיו על כתפיי. אז הייתי בן שבע. בסיור הלימודים בארץ שתואר לעיל, כבר בגיל 15, היינו כל הכיתה בשבת בבית כנסת ישורון בירושלים, ושם הייתה לי הזדמנות לפגוש אותו שוב ולנהל איתו שיחה.

בתמונה אחרת באלבום המשפחתי רואים את חבריי ואותי בדרך להקמת מחנה הקיץ של השומר הצעיר, בעגלת בעל החווה. אני במושכות. שתי בחורות ואני עלינו ארצה. אחת מהן, קטה, היא היחידה בחבורת העגלה שנשארה בתנועה ועלתה כחלוצית. היא חייה בקיבוץ געש.

התמונה המצורפת מציגה את הכיתה בבית הספר היסודי. אני עם כובע בהחלמה מגזזת קשה. המורים דוד עצמון וארמנדו קסיגולי היו דוגמא למופת.

עם חברי כתתי בבית ספר יסודי, חובש כובע

החיים כיהודי בסביבה נוצרית

התקופה בה גדלתי בצ'ילה מתחלקת באופן טבעי לבית ספר יסודי, השנה בבית ספר ממלכתי ובית ספר תיכון. במשך הלימודים בבית ספר יסודי, החברים שלי היו גם תלמידי הכיתה, כולם יהודים, וגם ילדי השכונה, בה לא היו יהודים. במשך כיתה ז' עברנו לגור בשכונה אחרת, כך שעם חבריי בשכונה איבדתי קשר. היות ובגיל בית ספר תיכון הפעילות החברתית חזקה יותר, גם בכיתה וגם בתנועת נוער, אפשר להגיד שחייתי בקהילה היהודית, עם אינטראקציה קבוצתית עם הסביבה הצ'יליאנית הכללית.

כילד שיחקתי הרבה עם הילדים בשכונה, וכמובן לפעמים רבנו. כמעט באופן אוטומטי, במריבות אני הופך להיות "JUDIO", יהודי. המסורת האנטישמית הקתולית, ההאשמה שהרגנו את ישו, הייתה נוכחת בכל מריבה, וזה הפריע אבל לא מנע את הקשר, לרוב טוב.

ברחוב בו גרנו, כמה בתים משלנו, גר קצין SS נאצי ומשפחתו. כשהייתי בן עשר ושיחקתי כדורגל עם ילדי השכונה, בנו בן ה-15 עבר באופניים וגנב לנו את הכדור, כמשחק. רצנו אחריו, התכופפתי להרים את הכדור, והוא אמר לי "הרגנו לכם ששה מיליון. להעלות את זה לששה מיליון ואחד?". עוד לא עברו עשר שנים מגמר מלחמת העולם השנייה.

היחס עם הצ'יליאנים היה בסך הכל טוב, אבל הניסיון שלי עם הנער הנאצי לא היה נדיר כלל.

השנה בה למדתי בבית הספר הממלכתי הייתה הזדמנות לחיות בסביבה הכללית. אמנם קבלת הפנים ביום הראשון הייתה אנטישמית בעיקרה, כנראה מתוך הרגל, זה השתנה מהר כשהיכרנו זה את זה, והזיכרונות שלי טובים. בכל זאת, בסוף השנה ביקשתי לחזור לבית הספר היהודי בגלל השפה העברית, וגם מהיפוך כוון הגזענות, הקשיים שאבא שלי העמיד ליצירת קשר ידידות ואפילו לימודים בבית עם החברים בכיתה.

המקור לציונות הגוברת שלי היה הרצון שלי לחיות במדינה בה אני שייך לכלל.

שמירת הקשר עם צ'ילה

אני מאד אוהב לבקר בצ'ילה, לשמור על קשר, לראות את המשפחה ולעבוד עם החברים שלי באוניברסיטת צ'ילה ובעולם הרחב. החיים המקצועיים שלי לא מכירים בגבולות בין מדינות או בהבדלי מקור או מגדר. טוב לי!

הזוית האישית

עינבר: היה לי ממש כיף לתכנן איתך את המשימה הזאת. זה עוזר להיות יותר קרובים וגם קידם את הלימודים. העבודה יצאה ממש טובה לדעתי ויצא לנו ממש יפה. אני מקווה שתחיה מספיק זמן וחיים מספיק טובים. שיהיה לך כיף במשך הזמן שאנחנו לא עובדים ביחד. אני ממש שמחה שיצרנו את זה ביחד.

סבא יצחק: עיקר החוויה הוא המפגש הקבוצתי עצמו, העבודה לאורך זמן בקבוצה המורכבת מילדות וילדים עם סבתות או סבים, כל זוג עם היסטוריה משפחתית שמתמזגת חלקית עם זו של אחרים. הצורך בלהציג חומר לאחרים מחייב חידוד, ורואים איך הילדים לומדים תוך השיחה דברים שלא ידעו על משפחותיהם. כולנו גם מקבלים שיעור בהקשבה, כושר הלוקה בחסר…

אני מאחל לילדות וילדים שיצאו מן החוויה הזאת עם איזון של הפרט והכלל, המשפחה האישית והחברה מסביב. פיתוח רצון לדעת יותר על המקורות האישיים שלי וללמוד איך מקורות אלה תרמו למה שאני, גם כיצור חברתי, עם עניין ואמפטיה לאחרים.

אני מאחל לך, עינבר, להתבגר עם הכלים היפים שלך של סקרנות ויצירתיות, כושר לימוד ודרישת דיוק, והדגש החזק שלך על פעילות חברתית.