מאגר סיפורי מורשת

סבא חיים וייצמן ואורי משתתפים השנה בתכנית הקשר הרב דורי. במהלך מפגשי התכנית אורי שאל את סבא חיים שאלות וסבא סיפר לו את הסיפור המשפחתי.

סבא חיים מספר:

שמי חיים ויצמן, יליד תל-אביב. נולדתי בבית חולים הדסה בשנת 1947 להורי שלמה ופרידה. אני ילד רביעי במשפחה. הורי ילידי פולין, אבי עלה לארץ ב-1917 בשל היותו דתי ולא ממניעים ציוניים. כל המשפחה של אבי עלתה לישראל והתיישבה בתל אביב. אמי, פרידה, עלתה לישראל ב-1930 כשידוך לאבי שלמה.

השידוך היה אז דרך להיכרות בין שני אנשים מרחוק באמצעות מתווך. הן היו שלוש אחיות ונבחרה סבתא פרידה בגלל היותה חירשת באוזן אחת. בדרך זאת הוריה הצילו אותה, משום ששלחו אותה לארץ להתחתן וכך היא ניצלה ולא הייתה באירופה בעת מלחמת העולם ה-2.

סבא חיים עם אחותו ציונה בגן העצמאות בתל-אביב

סבא מספר על ילדותו בתל אביב

נולדתי וגדלתי בתל-אביב ברחוב "ג'ורג' אליוט". בבניין ובשכונה בה גרנו חלק מהשכנים שלנו היו משתפים פעולה עם אנשי אצ"ל.

הייתי הילד הקטן בבית, אחרי שני אחים ואחות: משה, יצחק וציונה. אבא שלי היה סנדלר במקצועו כמו סבא שלי. אבא שלי היה בן אדם שקט, לא דברן גדול כמוני. אימא שלי היתה עקרת בית. היא איבדה את כל משפחתה חוץ מאחות אחת ששרדה את השואה. אימא הייתה מקשיבה כל ערב ברדיו לתכנית בה הקריאו את רשימות שמות האנשים שמחפשים קרובי משפחה אחרי המלחמה, אך לא מצאה אף קרוב משפחה שניצל.

למדתי בבית ספר יסודי בלפור ואחר כך בבית ספר מקצועי. לא אהבתי ללכת לבית הספר, הייתי מאוד עסוק במשחקי הרחוב, אבל אח שלי יצחק דאג שאלמד ואכין שיעורים. לא סיימתי לימודי בתיכון וכבר בגיל 16 התחלתי לעבוד  כאינסטלטור ואחר כך כמסגר מקצוע עד פרישתי לפנסיה.

הייתה לי ילדות נפלאה, ביליתי הרבה ברחוב ובים, והיו לי הרבה חברים מעדות שונות. היינו "שטותניקים" ועשינו מעשי קונדס. גידלתי יונים על הגג.

החצר של הבית היתה מלאה תרנגולות ובתקופת הצנע אף פעם לא היה לנו מחסור בביצים. כשמדינת ישראל רק קמה היה מחסור גדול באוכל והיה קשה להסתדר ובגלל זה הממשלה ישראל קבעה הקצבה למוצרים לכל משפחה – קראו למדיניות זו צנע – האזרחים קיבלו הקצבת מזון קבועה ומצומצמת ע"י פנקס תלושים שחולק לכל משפחה לפי מספר הנפשות בבית. לפעמים אמא הייתה מחליפה ביצים עם השכנים תמורת איזה מוצר שהינו צריכים.

החיים היו שונים אז… גרנו בשנים וחצי חדרים והיינו מאושרים עם מה שהיה. לפעמים היה מגיע בן אדם קרוב מפולין והיה מתארח אצלנו עד שהתארגן והלך לדרכו. אני זוכר שהיינו אוכלים לפי תור, כי לא היו מספיק כיסאות לכולנו ביחד. לא היתה טלוויזיה, טלפון או קומקום חשמלי וגם לא מים חמים, לכן היינו מתקלחים פעם בשבוע ביום שישי אחרי שחיממנו מים.

לעתים רחוקות היינו מקבלים מקרובי משפחה בארצות הברית, חבילות מכל טוב – עד היום אני זוכר את ממרח  השוקולד שהגיע מאמריקה.

תקופת השירות הצבאי

האוכל של אימא שלי לא היה משהו, לכן כשהתגייסתי לצבא ואכלתי שם, חשבתי שזה האוכל הכי טעים בעולם. התגייסתי לצבא בגיל 18, בשנת 1965 והשתחררתי בשנת 1968. שרתי בחיל השריון בחטיבה שבע, בגדוד תשע. אירוע שזכור לי היטב הוא מצעד יום העצמאות בשנת 1967. מצעד יום העצמאות – אירוע שהיה באופן קבוע בימי עצמאות בו צה"ל הפגין את חילותיו.

לפי הסכם שביתת הנשק לאחר מלחמת השחרור, אסור היה להכניס רכב משוריין לירושלים הבירה, על-כן צעדנו ברגל ברחובות ירושלים. לאחר המצעד נפגשנו עם ההורים, זה היה אירוע מרגש, כמובן.

מלחמת ששת הימים

בימים שלאחר המצעד הייתי אמור להשתחרר מהצבא, אבל לצערי הרב פרצה מלחמת ששת הימים ועל- כן חוייבתי להישאר בצבא קבע. ושוב גויסנו לשריון, חיכינו זמן רב עד שהתחילו הקרבות ובסופו של דבר פרצה המלחמה. להשתתף במלחמה זה לא דבר נעים, זו תחושה מפחידה. היה לי חשוב להשתתף והייתי גאה להיות חלק מהכוח העצום שפרץ לכיוון סיני. המלחמה בשבילי הייתה די קצרה, משום שכוחות השריון של חטיבה 7, הגיעו לתעלת סואץ ואז היתה ההוראה לעצור ולא לחצות את התעלה. הקרבות היו קשים ובהם היו עשרות הרוגים ופצועים, אך הגענו ליעד- לתעלת סואץ.

סבא חיים על גדות תעלת סואץ

מלחמת ההתשה

עבורי המלחמה לא הסתיימה אלא המשיכה ושוב פרצה מלחמה שנקראה מלחמת ההתשה. זו הייתה מלחמה בין ישראל לבין מצרים, שהחלה ב-11 ביוני 1967 ונמשכה עד 7 באוגוסט 1970, עד להפסקת האש. במלחמה זו הכוחות של ישראל ושל מצרים התישו אחד את השני בהפגזות יום יומיות. המלחמה התבססה על רצונם של המצרים שהובסו במלחמה, להחזיר להם את השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים. צה"ל ישב על גדות התעלה בנה מוצבים ובונקרים שנבנו לצורך ההגנה על אלפי החילים שהגנו על מדינת ישראל .ישבתי שם עד מאי 1968  והשתחררתי מצה"ל.

אני גאה לספר לך על תקופה זו, שבסיומה, בסיום המלחמות קיבלתי מצה"ל שתי אותות מלחמה על השתתפותי הן  במלחמת ששת הימים והן במלחמת ההתשה.

בתמונה זו צילום הכובע שלי, של חיל השריון זה היה הכובע שלי בשירות הסדיר ואותות המלחמות בהן השתתפתי, אותם אני שומר למזכרת מתקופה זו.

כובע א' של חיל השריון ואותות מלחמת ששת הימים ומלחמת ההתשה

איך סבא חיים פגש את סבתא לאורה?

סיפורה של סבתא לאורה – בובה

בובה (סבתא באידיש), לאורה גרוזמן נולדה בעיר בואנוס איירס שבארגנטינה ב-24 באוקטובר 1956. ההורים שלה, שהם סבא וסבתא רבא שלך אורי, יצחק ז"ל שנולד באוקראינה והגיע לארגנטינה בגיל ארבע ולואיזה שנולדה בארגנטינה.

בובה לאורה למדה בשני בתי ספר: אחד ממלכתי בבוקר ובבית ספר יהודי אחר הצהריים, שם למדה לדבר אידיש, עברית, היסטוריה יהודית ותנ"ך.

בובה הגיעה לראשונה לישראל בגיל 14 לבקר את אחותה שהיתה גרה בארץ ופעם שנייה אחרי מלחמת יום הכיפורים. היא התנדבה בקיבוץ "אור הנר" ועזרה בכל העבודות. כאשר כל חברי הקיבוץ היו מגויסים למלחמה, היא  עבדה בשדה כותנה בפרדס וגם במטבח.

סבתא בובה (משמאל) בקיבוץ אור הנר

סבא ליטו היה חבר קיבוץ שהגיע לקיבוץ אור הנר ממקסיקו ושם פגש את בובה. בובה וליטו החליטו להתחתן ונסעו לארגנטינה ומשם למקסיקו לעיר מונטרי. שם נולדו להם שלושה ילדים: איתן, דניאלה – אימא שלך ועמוס. כולם היו מאושרים הילדים למדו היטב ובובה לאורה ניהלה את הקהילה היהודית במונטרי. ניהול הקהילה היהודית על ידי בובה כלל ניהול חתונות. על פי המסורת, כלה יהודיה צריכה ללכת למקווה לפני החופה ומישהו צריך ללוות אותה וזה מה שבובה עשתה. בנוסף, היא הייתה אחראית לניקוי וטהרת אדם לאחר מותו לפי המסורת היהודית.

עם על פעילותם הרבה בקהילה היהודית, משהו היה חסר להם. היתה חסרה למשפחה הזהות היהודית, מכיוון שהיו יהודים וההרגשה רצון להשתייך למדינת היהודים בארץ ישראל.

כאשר דניאלה (אימא שלך) היתה בת 15 וסיימה את לימודיה בחטיבה במקסיקו, בעיר מונטרי, בובה לאורה, שהייתה גרושה החליטה לעלות לארץ ישראל עם ילדיה. ב-13 ביולי, שנת 1993 הם הגיעו למרכז הקליטה ברעננה, מלאי התלהבות ותקוות לבנות בית בארץ ישראל ולהיות שווים.

איתן (דוד שלך) התחיל ללמוד במכינה באוניברסיטת בר אילן והתחיל להתכונן לצבא. דניאלה התחילה ללמוד בתיכון אוסטרובסקי ועמוס (דוד שלך) בחטיבה. באותם ימים, בובה למדה באולפן כדי לשפר את העברית שלמדה בארגנטינה כשהייתה קטנה וגם בקיבוץ. היא החלה לחפש עבודה ומצאה עבודה ברשת נעליים ואחר-כך ברשת אופנה. בשתי העבודות הצליחה מאוד וכולם היו גאים בה.

לאורה – בובה וחיים נפגשים

הישראלי היפה – כך תיאר הצלם שצילם את סבא חיים באופן ספונטני ברחוב דיזינגוף בתל-אביב בשנת 1966, התמונה פורסמה באוטובוסים של חברת דן

סבא ממשיך ומספר: "הכרתי את בובה דרך חבר משותף שלי וחברה שעבדה עם בובה, ברשת האופנה שבה עבדה. יצאנו, שני הזוגות לארוחת ערב ולאחריה, ביקשתי מבובה את מספר הטלפון וזו תחילתו של סיפור אהבה".

ביולי 2002 לאחר שבובה וחיים הכירו, הם הקימו משפחה חדשה יחד עם הילדים והנכדים של בובה והנכדים של סבא חיים.

הזוית האישית

סבא חיים: זכיתי לספר לנכדי את חלקו של סיפור חיי, חוויתי התענינות רבה שללא ספק באה לידי ביטוי בשל הזמן שהקדשנו אחד לשני בזכות תכנית זו.

אורי הנכד: הסיפור של סבא מאד מעניין ונחמד לדעת דברים שלא ידעתי על חייו של סבא. נהננו מהאפשרות לבלות יחד ולהקשיב אחד לשני.