מאגר סיפורי מורשת

רחל רסלר נולדה בצ'כוסלובקיה, למשפחה מסורתית שורדת שואה. לאימא שלה קראו  ציפורה והיא הייתה מורה להיסטוריה, ולאביה קראו משה, הוא היה אורטופד במקצועו. במשפחתה הן היו שלוש אחיות, אחת גדולה ממנה ואחת קטנה ממנה.

ההורים משה וציפורה מיכלובצה – חורף 1940

רחל מספרת על ילדותה בתקופת מלחמת העולם השנייה בצ'כוסלובקיה

אירועי מלחמת העולם הורגשו אצלנו בשנת 1942, אני זוכרת זאת היטב, התחילו לדבר על גירוש היהודים. היו לנו קשרים עם יהודים מקהילות אחרות וידענו שבפולין גירוש היהודים התחיל כבר בשנת 1939. ידענו שזה בקרוב יגיע גם אלינו. הגירוש היה בשלבים תחילה לקחו את כל הבנות הצעירות מגיל 16, את הלא נשואות וללא ילדים, אחר כך בא תורם של הגברים ואחר כך משפחות שלמות….

רחל בילדותה בצ'כוסלובקיה

מאחר וידענו שגזרת הגירוש מתקרבת אלינו, התכוננו לכך. הכנו מחבוא בעליית הגג שבו נוכל להסתתר. רוב השכנים שלנו היו יהודים, כמה מהשכנים, התחילו להכין דברים לימים שיגיעו משתפי הפעולה של הגרמנים לאסור אותנו ולגרשנו. קנינו קופסאות שימורים, אפינו מאפי בצק, שניתן היה לשמור אותם לאורך זמן. היינו ארבע משפחות שהסתתרנו יחד בעליית הגג.

כך היה, משתפי הפעולה אכן היגיעו לרחוב שלנו, גרנו ברחוב ראשי ליד בניין העירייה. כשהם נכנסו לבתינו הם לא מצאו אותנו, למזלנו. מאחר והייתי ילדה קטנה, אבי שלח אותי לביתו של הדוד שלי שגר באותו רחוב מהצד השני, כדי לראות בשלומם. כשהגעתי לביתו של הדוד על ביתו הייתה כבר חותמת: "בפקודת הממשלה הבית נחסם – סגור". הבנתי, שכבר לקחו אותם, חזרתי להורי והם מייד הודיעו לכל השכנים לעלות להתחבא בגג – שם התחבאנו. לכל אחד מהשכנים היה שם מחסן עצים, ששם התחבאנו. היינו שם שבועיים ימים. קשה לי לתאר את הימים האלו והקשיים. בתנאי פחד וחרדה שרדנו שבועיים, עד שהאיסוף הראשון של היהודים הסתיים. היה אשנב קטן שדרכו יכולנו לצפות על בניין העירייה, שם היה מקום האיסוף של כל היהודים. משם גם זיהינו את דודי ומשפחתו בין האנשים שנאספו שם להובלה.

וכמו שאומרים "ותשקוט הארץ…", האיסוף הראשון הסתיים ונותר שקט מתוח באוויר. אבי היה במקצועו מומחה לאורטופדיה ולמכשור רפואי, הוא היה מומחה ידוע בתחומו ועבד עם בתי חולים ורופאים בעירנו. כמוהו היו עוד כמה יהודים רופאים או מומחים בתחום מיוחד – קבוצה קטנה זו קיבלה מנשיא המדינה – היתר מיוחד להמשיך ולעבוד.  היתר זה בעצם שימש להגנתם, כדי שיוכלו להסתובב בעיר ללא התלאי הצהוב. אבי קיבל סיכה מיוחדת אותה ענד עליה היה כתוב – יהודי חיוני H.Z. שוב שיחק מזלנו ובזכות הגנה זו של אבי, משפחתנו נשארה עוד זמן רב בעיר.

בתקופה זו לא היו בתי ספר והורינו מתוך דאגה לשלומנו שלחו אותי ואת שתי אחיותיי להונגריה, כי לשם הגרמנים טרם הגיעו. בהונגריה הרי הייתה משפחתה של אמי, שתי אחיותיי נשלחו אל הדודה ואני נשלחתי לסבא וסבתא שגרו בעיירה יותר מרוחקת, שם סבי היה פעיל ומראשי הקהילה היהודית. מצב זה לא נמשך זמן רב, כי הגרמנים הגיעו בסוף גם להונגריה. ביום האחרון של פסח, בשנת 1944 ואני נשלחתי לגטו. הורי שהיו חרדים לשלומי, הפעילו את כל הקשרים ויחד עם סבי וגוי נוסף שעזר להם הצליחו לשחרר אותי, שלושה ימים לפני חג השבועות, לאחר כ-45 ימים בגטו. הטענה העיקרית בה הצליחו לשחרר אותי היות והייתי ילדה זרה, לא מהונגריה. כל הקבוצה הזו שהייתי עמם שלושה ימים, נשלחה אחר כך בטרנספורט למשרפות בערב חג השבועות – שוב ניצלו חיי!

אפשר לומר שהיה זה מזל, אך גם אומץ הלב שלי. הגוי שעזר לחלץ אותי מהגטו, בשליחות משפחתי, נתן לי הנחיות כיצד לעבור את הגבול. הייתי ילדה קטנה, כבת עשר, שהלכה לבדה על הגשר כדי לחצות את הגבול ולעבור בחזרה מהונגריה לסלובקיה כדי לחזור להורי. עברתי בצד הגשר הראשון, ליד שני שומרים, שני חיילים, שלא הסתכלו עלי, הלכתי לאורך הגשר עד לצד השני. גם שם הייתה עמדת שמירה בה ישבו עוד שני חיילים צעירים וכך עברתי. אותו גוי, השליח, כבר חיכה לי בצד השני של הגשר, ולקח אותי לעיירה, הוא הכניס אותי למחבוא באסם, בתוך הקש. מאוחר יותר הצטרפו אלי למחבוא זה עוד שני ילדים שהוא הביא.

זיכרון נוסף מתקופה זו בה התמזל מזלנו להישאר בחיים היה באירוע נוסף. בכפר בו התחבאנו, יארוק, זה היה בשנת 1944. היה שם כומר שהיה ידידותי ליהודים. בכל יום ראשון, כשהיו בני קהילתו מתכנסים בכנסיה למיסה, הוא היה נואם ומספר להם על עם שנרדף ללא עוול בכפם, והוא ביקש מהם, שאם הם פוגשים יהודים במצוקה, צריך לעזור להם.

בכפר ידידותי זה הסתתרנו בבונקר. הייתה נהוגה תורנות, בכל פעם מישהו היה יוצא מהמחבוא בבונקר, כדי להביא מים מהנחל. באחת הפעמים בה יצאתי אני להביא מים ליושבי הבונקר, גרמני אחד ראה אותי, הילדה, והתחיל לרדוף אחרי… רצתי במהירות בזיג זג, עד היום לא ברור לי מאיפה ידעתי לרוץ כך בזיג זג, והוא ירה לעברי, והכדורים לא פגעו בי, שמעתי את שריקת הכדור, והמשכתי לרוץ במהירות. הצלחתי להיכנס לבונקר היו שם 12 אנשים שהתחבאו ואמרתי להם, תיצמדו לקירות שלא יראו אתכם, כי גרמני רץ אחרי. הגוי הטוב ששמר עלינו, רץ קדימה לכיוון הגרמני, ואמר לו שאין פה אף אחד. הגרמני התעקש ואמר לו לרדת לבור ולבדוק, הגוי ירד וחזר ואמר לו שיש שם רק עטלפים וצפרדעים. הגרמני לקח קש והניח אותו בפתח הבור והבעיר בו אש, מתוך כוונה להבעיר את המקום. לא ברור לנו איך היה מזל והעשן לא נכנס פנימה. הגרמני הודיע לגוי "שלנו" שהוא יגיע למחרת ויביא איתו רימון וישליך אותו לתוך הבור, לבונקר בו התחבאנו, כי הוא חשד שמתחבאים שם יהודים. הגוי ירד אלינו לאחר שהגרמני עזב וסיפר לנו מה שקרה וכך נאלצנו שוב לברוח מן המחבוא בבונקר לכפר אחר, שם מצאנו איכר שתמורת כסף נתן לנו מחסה. מחסה זה היה זמני, כשהכסף אזל הוא גם זה שהסגיר אותנו למשתפי הפעולה. הובלנו למאסר, שם שהיינו כ- 15 ימים, כי הם המתינו לאסוף עוד יהודים ולהעבירנו בטרנספורט, אך הצלחנו לברוח משם דרך אשנב קטן – ושוב ניצלה משפחתנו ממוות.

עוד רבים הסיפורים על התלאות הקשיים שעברתי כילדה וכנערה, בשנים אלו, נדודים רבים, עד לעלייתי לארץ ישראל בעליית הנוער – לאחר מלחמת העולם השנייה".

בתמונה אנה טוקולי המצילה הסלובקית – בת הכפר יארוק 1946

תעודה ההוקרה שהוענקה על ידי "יד-ושם" לווינסנט ואנה טוקולי המצילים שלנו

העלייה לישראל במסגרת עליית הנוער

רחל, עלתה ארצה יחד עם משפחתה בשנת 1947, היא הייתה אז נערה בת 12. העבירו את המשפחה  תחילה לבית עולים בבת ים ואותנו הבנות העבירו למסגרות של עליית הנוער. בשנת 1948, הורי היגיעו לפתח תקווה, שם קיבלו דירה מהסוכנות היהודית והתחילו לבנות את חייהם בארץ.

משפחת רסלר אחרי עלייתנו ארצה

רחל ואחותה עליזה במקווה ישראל – 1947

רחל הכירה את בעלה החייל, משה, כשהוא בא להתארח בביתה, יחד עם עוד חיילים. הוא מצא חן בעינייה, והם הפכו לזוג ולאחר מכן התחתנו. הם נישאו כשהיא הייתה בת 17 וחצי. רחל מספרת: "בעלי, משה היגיע מצכיה שם התאמן לקראת העלייה לארץ במסגרת גח"ל (גיוס חוץ לארץ) למען שחרור ארץ ישראל. לאחר הנישואין, שינתי את שם משפחתי להראל".

רחל מספרת על בעלה ז"ל

"הוא היה החבר הראשון שלי והיחיד שלי, זה החלק הכי יפה שהיה לי בחיים. 67 שנים היינו ביחד. גם הוא עבר את השואה, התמזל מזלו והם עברו זאת עם פחות תלאות ממני. הוא היה במחנה עבודה מוגן על ידי הוריו, שני הוריו עבדו למען המאמץ המלחמתי – הם היו עובדים חיוניים. אמו שימשה שם כתופרת שתפרה מדים לחיילים. אביו היה מהנדס במקצועו, מוכשר מאוד, הוא היה הקניין שלהם במחנה וכך בזכות היות הוריו ה"חיוניים" הם ניצלו".

רחל ובעלה ביום נישואיהם

רחל הכלה ביום חתונתה

לאחר זמן מה, לרחל ולבעלה נולדה ילדה אותה כינו "שלגיה" בשל יופייה, אך היא נפטרה למרבה הצער בגיל חצי שנה ממחלה. במהלך השנים נולדו להם עוד שלושה ילדים. רחל ובעלה משה התגוררו הרבה שנים עם ילדהם בביתם שבפתח תקווה.

מורה לגיל הרך

כמו אימא שלה גם רחל בחרה בתחום החינוך, בצעירותה הייתה רחל מורה לגיל הרך. היא אהבה את העבודה עם הילדים, היא מספרת שאהבה לחנך אותם ולהקנות להם ערכים.

אלבום שקבלנו מתנה, עם כל תמונות המשפחה, אותו הכינה בתי, לציון שישים שנות נישואינו 1951- 2011

כיום, רחל מתגוררת במגדלי הים התיכון שבגני תקווה. היא בקשר מצוין עם בני משפחתה, ויש לה נחת משלושת ילדיה ומאחד עשר הנכדים, וארבעת הנינים. לרחל יש המון תחביבים וחיי חברה מלאים ומעניינים, היא אוהבת לקרוא, ללכת לקניון ולטייל עם חברות ועוד.

רחל מאחלת לגני תקווה לכבוד חגיגות 70 שנה להקמתה, שתמשיך לצמוח ולשגשג, שהאיכות לא תרד, מבחינת התרבות והפעילויות ומקווה שיהיה רק טוב לכולם.

סיפור משפחתנו בחלקו מופיע בספר "זעקי ילדה" שכתבה אחותי, עליזה ברק רסלר

הספר בחנויות הספרים, בהוצאת "יד ושם", הסדרה ע"ש קורצ'אק, הוא תורגם לחמש שפות וזכה לתפוצה רבה

הזוית האישית

רחל סיפרה שכל השנים היה קשה לה לספר על תקופה זו של ילדותה בשואה ולכן גם אין לה דף תיעוד ב"יד ושם". היום, היא מרגישה שהיא יכולה יותר לספר, למרות שהסיפורים מחזירים לתקופה קשה כל כך בחייה.

התלמידה אילי: שמחתי מאוד לקחת חלק בתכנית הקשר הרב דורי, התוכנית תרמה לי בכך שזכיתי להכיר סיפור חיים של אישה מקסימה, שחיה בתקופת מלחמת העולם השנייה, היא עברה כל כך הרבה קשיים והתמודדה באומץ לב וזה ריגש אותי מאוד. אני מאחלת לרחל רק אושר ובריאות.

 תלמידות כתה ט' חט"ב הראשונים: שירלי מדניק אילי גור אריאל סמולסקי במגדלי הים התיכון אצל רחל