מאגר סיפורי מורשת

רקע

שמי רות אבל קוראים לי רותי. נולדתי יום לפני ערב חג שבועות, חג שבו קוראים את מגילת רות. דוד המלך הוא נצר לרות המואבייה שהיא נמצאת במרכז המגילה.

אבא שלי ואימא שלי נולדו וגדלו בפולין שהיום היא אוקרינה, בעיר טורקה. אזור המגורים שלהם נקרא חבל גליציה. אבא שלי, אהרון, עלה לארץ כחלוץ לא חוקי ונקרא משה על שם מישהו אחר.

ילדותי

הייתי ילדה שובבה. התבלטתי בהתעמלות, במיוחד בריצה והשתתפתי בתחרויות ריצה בטבריה ובעמק הירדן. הייתי פעילה באגודת הפועל הצעיר ובנוער העובד. אהבתי לרקוד, לשחות ובשבתות הרבנו לשוט בסירות דייגים של משפחות של חברים שלי.

אחי עקיבא היה תלמיד מבריק. אהב ללמוד ולשחק שחמט. הוא היה שקדן מאוד והדבר הטריד אותי כי אני אהבתי להשתולל, לרקוד ולהתעמל והפרעתי לו. יום קיץ חם בטבריה. 40 מעלות, הכל לוהט, אחי ישב ולמד ואני הסתובבתי סביבו והצקתי לו. תלמה, בת דודתי, שבאה מחיפה הייתה ככוח עזר להצקות. עקיבא התרגז, תפס אבטיח ורץ אחרינו. הוא זרק עלינו את האבטיח ואנחנו ברחנו יחפות בחום הנוראי.

המשפחה שלי גרה בחיפה ואנחנו הרבנו לנסוע אליהם. הדרך לחיפה הייתה קשה. האוטובוס הישן רעש והעלה פיח. בעליות הקשות מטבריה נעצר האוטו ואנחנו ירדנו ממנו לנוח, לשאוף אוויר ולחכות שהמים במיכל שבאוטו יתקררו. הנסיעה נמשכה כחצי יום, הדרך חזרה מחיפה לטבריה הייתה יותר נעימה. נסענו "ברכבת העמק" שיצאה מחיפה לכיוון עמק הירדן, לצמח – זו הייתה עיר ערבית, ומשם המשיכה לסוריה. צמח נמצאת בדרום הכנרת (קיימת גם היום כמרכז פעילויות והופעות).

באחת הנסיעות נסעו חיילים אנגלים, כי באותה התקופה האנגלים שלטו בארץ. הארץ שלנו הייתה בשליטת ממשלת בריטניה-אנגליה והם העבירו לנו את האחריות על ישראל ואחר כך באה ההכרזה על הקמת המדינה. החיילים האנגלים שאלו אם אנחנו רוצים פרחים, הם ירדו מהרכבת, קטפו פרחים ועלו חזרה עם זרים. גם אני, כילדה, ירדתי לקטוף פרחים ועליתי לרכבת. בדרך לטבריה עברנו את נהריים, שם הקים רוטנברג את מפעל החשמל בעזרת המים שזרמו בנהרות הירדן והירמוק. הרכבת נסעה על פסי הרכבת גבוה מאוד, כשמשני הצדדים ראינו רק את המים הזורמים והרגשתי שאני באוויר, פחדתי מאוד.

במלחמת השחרור הקימו ביצורים בטבריה. כל ילד מגיל 13 גויס למשימה. את אחי עקיבא לא הסכימו לגייס כי חסרו לו מספר חודשים ואימא שלי אמרה לו שהוא קטן. אבא שלי אהרון היה איש מאוד אמיץ. הוא היה אחראי על עמדת שמירה ששלטה על הכניסה מכיוון צפת. הוא חשב שצריך ללמד את עקיבא לטפל בנשק, והוא לימד אותו איך פותחים רימון, איך זורקים רימון כדי שידע להגן.

מלחמת השחרור הייתה מלחמה נוראה. עמק הירדן נכבשה בחלקה, הילדים הועברו למרכז הארץ ואני עברתי עם אימא ועקיבא לחיפה. היינו שם מספר חודשים. ושם למדתי בבית ספר "גאולה".

ידוע הסיפור על הטנק בדגניה. באותה תקופה הסורים התקדמו וטנק הגיע עד לחצר הקיבוץ דגניה א'. אחד הבחורים זרק בקבוק מולוטוב (בקבוק תבערה), הטנק נפגע והסורים ברחו. "ונשמנו עמוקות".

בן דוד של אימא שלי (ניצול שואה שהיה פרטיזן ובאחד מהיערות בפולין הוא פגש את אח שלו) נלחם בעמק הירדן ומאוד שמחנו כשהוא הופיע בערב ליל הסדר. לא ידענו מה איתו כי לו היו טלפונים ולא יכלו להתקשר. יום אחד ראינו משאיות ועליהן משפחות של ערביי טבריה, הם ברחו ולא שבו. העיר נשארה "ריקה" ,  באותה תקופה לא היה לנו מרחב מוג, ירדנו לקומה א' להסתתר במחסן של השכנים שהיה צריף עץ כך שאם נופלת פצצה הכל נשרף.

כשהכריזו על המדינה גרתי בטבריה. ממש ליד הכביש. שכונת קריית שמואל בנויה על ההר. הרחוב שבו גרתי היה מישורי ולכן היה רחוב נוח לפעילויות. ביום הכרזת המדינה היו חגיגות ושמחה גדולה ברחובות. אני כילדה בת 10 הלכתי לישון כרגיל ואחרי חצות נאספו אנשים ליד הבית שלי, רקדו, צעקו והייתה שמחה גדולה. אני לא הייתי שותפה לשמחה הגדולה. אני ישנתי… כשאנשים נכנסו לבית לשתות מים הם עברו דרך החדר הראשי שבו ישנתי. הם שמחו וצחקו, אבל אני לא התעוררתי. למחרת בבוקר אימא שלי אמרה לי שאתמול בלילה הייתה שמחה והילולה ואני ישנתי ולא הייתי שותפה לשמחה הגדולה, ניסו להעיר אותי אבל לא הצליחו.

למחרת בבוקר הלכתי לבית ספר, המורה נתנה לנו דף וביקשה שנכתוב איך העברנו את הלילה הראשון של הכרזת המדינה. כשהמורה שאלה מה אני עשיתי, עניתי של שישנתי!

כזאת הייתה הכרזת המדינה שלי!

השכונה שלי

כשאני נזכרת בילדותי עולים בי זיכרונות רבים. העיר טבריה בעלת משמעות אדירה בשבילי ובמיוחד רחוב ד'. בטבריה גרתי וגדלתי מגיל שנתיים ועד שעזבתי אותה בגיל 17 וחצי ויצאתי לסמינר לגננות ומורות (אני גננת ומורה). בטבריה רכשתי הרבה חברים שאני עדיין בקשר איתם.

טבריה הייתה בנויה על הר ורחוב ד' היה רחוב מישורי, בין היחידים בטבריה. כל הילדים נהגו להתאסף ברחוב הזה וכולם רכבו על אופניים. לא לכולם היו אופניים, גם לי לא היו אופניים ואפילו לא חלמתי לבקש כי המצב הכלכלי היה רע. אימא שלי לא עבדה. אבל חברים הביאו לי אופניים כדי שאוכל לנסוע. כנראה שהייתי מקובלת כי הייתי ספורטאית.

בשכונה שלי היה מעין מתנ"ס. בית קטן וחצר ענקית ובה נדנדות ומכשירי ספורט. אחת הנדנדות הייתה מפחידה ומסוכנת – היא הייתה מורכבת מעמוד גבוה שאליו מחוברים חבלים ולכל שני חבלים היה מחובר קרש. הילדים היו מחזיקים בקשר ורצים איתו באותו כיוון, מרימים רגליים. כולם צריכים לרוץ יחד ולהיות מתואמים. אם אחד הילדים איבד שליטה וידו נשמטה, הוא פשוט נפל מהנדנדה ונפצע. לנדנדה הזו קראו "צעדי ענק". אני מאוד אהבתי את הנדנדה הזאת.

בית הספר היה קרוב לבית אבל לא ברחוב שלי. אביגיל, חברה שלי, בדרכה לבית הספר הייתה עוברת ליד הבית שלי וקוראת לי והיינו הולכות יחד לבית ספר. בית הספר נקרא "בית ספר עממי" וכדי שאני אלמד בו ההורים שלי שילמו הרבה כסף. המורים היו נחמדים וההורים היו מעורבים. אח שלי עקיבא, למד בבית ספר "אליאנס". בבית הספר שלו המורים היו מרביצים על כל דבר שהילד עשה או לא עשה. בבית ספר למדו עד שעה 16:00. הלימודים היו בעברית ובצרפתית, כשהייתי בגן אליאנס היה נחמד, לפני שהגענו לטבריה היה מקרה קשה. ערבים נכנסו לאחד הבתים ורצחו משפחה שלמה. הסיפור הזה עבר מפה לאוזן והיה ידוע מאוד לכל תושב בעיר. הבית הזה היה אחר כך מקום מחבוא לאנשי האצל הלוחמים במחתרת נגד האנגלים שהיו שליטי הארץ. אחד הבנים של בעלי הבית היה מאנשי האצל ואותו חיפשו האנגלים. ההורים אסרו עלינו להסתובב שם ומידי פעם ניסו להוציא מאיתנו מידע אבל לא הצליחו.

באותו בית גרה משפחה בעלת חמישה ילדים. אחת הבנות הייתה חברה שלי. אהבנו לבו אליה כי אימא שלה הכינה לנו, הילדים, לחם מרוח בשמן זית וזעתר. אני לא זוכרת בת כמה הייתי באותה תקופה אבל נראה לי בגיל בת מצווה, המצב הכלכלי לא היה קל, התנאים בהם חיינו היו שונים, להורים היה קשה אבל לנו, הילדים, היה נפלא. בשבת היינו יורדים לים ויורדים 90 מדרגות כדי להגיע לים ואחר כך לעלות 90 מדרגות. היינו הולכים בחום ובשמש ולא מתלוננים, חשבנו שזה כיף.

הבית שלי

הבית שלי היה קרוב מאוד לכביש. מצד אחד עלו שלוש מדרגות, שם היה שער קטן ונמוך ונכנסנו למסדרון רחב בו היו מספר דלתות. בדלת אחת, נכנסו לחדק שבו בעלי הבית שהיו היו אנשים דתיים. בדלת השנייה, נכנסנו למטבח ובדלת אחרת נכנסו לדירה שלנו. המסדרון היה פרוץ לחלוטין. את השער התקינו בשלב מאוחר יותר. השירותים והאמבטיה היו משותפים לכל הדיירים. באמבטיה לא היו מים חמים. חיממנו בדוד ומלאנו גיגית במים מתאימים, בעזרת ספל שפכנו עלינו מן המים.

בשבתות השתמשנו בנייר עיתון קרוע שנחתך מראש לחלקים קטנים (לדתיים אסור לקרוע נייר בשבת – זו עבודה). פעם אחת הבת הקטנה של בעלי הדירה ניסתה להשפיע עליי להיות דתיה. היא העירה לי שאני הולכת במכנסיים קצרים והציעה לי לגזור אותם, גזרתי מכנסיים שלא השתמשתי בהם.

הבית שלי היה בן שני חדרים. החדר הראשון היה הגדול ובו גרתי עם אחי, אימא שלי ואבא שלי. החדר השני היה קצת יותר קטן ובו גרו דודים שלי עם בנם. הבית היה מצד אחד בקומה השנייה ומצד שני היו שלוש מדרגות, לבתי הייתה מרפסת וכשיצאו מהחדר הגדול למרפסת היה צריך להיזהר מאוד כי היה מעקה רופף ואפשר היה ליפול משם. סגרו מבנה קטן , כמו בודקה קטן, וזה היה המטבח שלנו. במטבח היה ברז, כיור קטן, שולחן קטן ופשוט מקרשים. על השולחן היו פתיליה ופרימוס. אני לא זוכרת איפה היה המקרר, אבל הוא היה מין ארון שבו שמו קרח שקנו כל יום. למרפסת היה המשך קטן שבו היה חור. ולכן האזור היה מגודר, אבל אני הייתי שובבה וכדי להגיע הביתה מהמתנ"ס, טיפסתי על המרזב, נזהרתי לא ליפול לבור ונכנסתי הביתה, אימא שלי כל הזמן הייתה משתגעת מזה. (אימא שלי הייתה מאוד חרדתית. היא גם מאוד פחדה שנסעתי על האופניים).

פעם בשנה, בסוכות, היינו שותפים לחוויה מיוחדת. גג המסדרון בכניסה לבית היה גג רעפים. לקראת חג סוכות השכנים הדתיים הסירו את הרעפים מהגג ובמקומם הניחו ענפי דקלים וזה כדי שהרקיע יראה מהסוכה. בערב החג הגיעה המשפחה הדתית מירושלים, הם היו דתיים מאוד. חלקם נשארו לישון בסוכה המאולתרת וכל יום נערכה חגיגה בסוכה. בקושי הצלחנו להיכנס הביתה אבל היה מעניין ושמח ולא פעם הצטרפו לשמחה גם אחי ואבי (רק גברים).

זכור לי שכשהייתי בכיתה ג' חליתי במחלה קשה – דיפתריה! זו מחלה מדבקת ומסוכנת מאוד. כדי לא להידבק, כל דיירי הבית עזבו את הבית ועברו להתגורר בבית אחר. ילדי הכיתה שלי, בשובם הביתה נעצרו לשוחח איתי ולשמח אותי. קנו לי אקורדיון וניסיתי לנגן בו.

הזוית האישית

הנכדה אפרת: מאוד נהניתי לשמוע את הסיפורים של סבתא שלי והם ריתקו אותי, התקשתי לתפוס את הסיפורים בגלל התקופה השונה ואורח החיים הקשה. התוכנית נתנה לי הזדמנות לשמוע סיפורים על ילדותה של סבתא שלי ומאוד נהניתי מהזמן איכות שנוצר לנו.

סבתא רותי: הנושא והביצוע היו חשובים בעיני. במהלך העבודה עלו בי זיכרונות ילדות הקשורים בהקמת המדינה. במלחמת השחרור, כילדה בת 10 חוויתי חוויות קשות או מעניינות והעברתי חלק מהן לאפרת נכדתי. הנושא קושר ביננו מאוד כי אפרת התעניינה מאוד והסיפורים האמיתיים הוסיפו ותרמו לשתינו. (לה – חידוש ולי – זיכרונות).