מאגר סיפורי מורשת

שמי רותי גבריאל, נולדתי בשנת 1949. אבי עלה מרומניה כדי להצטרף לצבא. אימא שלי נולדה בארץ בכפר שילוח בירושלים. אבי נשלח להילחם בירושלים ולהגן עליה, כך הכירו הוריי. כעבור חצי שנה הם התחתנו. כעבור שנה נולדתי. באותה התקופה המצב בארץ היה קשה מאוד: גרנו באוהל וספגנו גשמים, שיטפונות הציפו את האוהלים, פינו אותנו למעברה שהבית בה היה עשוי מעץ. זה נקרא 'צריף' וגם שם גשם הציף את הצריפים. נאלצנו לחפש מקום יותר בטוח ובזכות היותו של אבי עולה חדש זכינו לקבל דירה בעמידר בעיר אשקלון וגם שם היו הצפות: שמיכות ובגדים נרטבו, המיטות היו רטובים.

אימא לא עבדה, אבא היה חייל והמצב היה קשה. שנתיים אחרי נולדה אחותי דרורה. כעבור שלוש שנים נולד אחי גדעון. הוריי התגרשו, אימא לא הצליחה לפרנס והחליטה לעבור לקיבוץ. עברנו לקיבוץ סאסא לרגלי הר מירון. אני הייתי אז בת 7, מנסה להתאקלם ולמצוא לי חברים חדשים, עד מהרה התחברתי לכולם. רוב חברי הקיבוץ עלו מארה"ב. לכל כיתה היה בית ילדים שבו למדנו, אכלנו ושיחקנו. בשעה 16:00 היינו הולכים לבקר את ההורים שגרו בבתים נפרדים. כך התאפשר לנו להיות עם ההורים ולפגוש את האחים שלנו.

אני זוכרת שבקיבוץ היו מערות של האדם הקדמון. היה לנו מדריך שרצה שנרגיש איך חי האדם הקדמון; נכנסנו למערה כשבמערה הזאת היו תאים שכפי הנראה גרה שם משפחה קדמונית. נכנסנו למערה וכל אחד בחר תא ושם את השם שלו ושל ילד קדמון. ציירנו ציורים ומילאנו כל תא בקש, כך ריפדנו אותו וישנו עליו כתחליף למזרון. נתנו שם למערה: "אדמונית", על שם הקבוצה שלנו, במשך הזמן השם הוחלף ל"ארז". יש האומרים שהמערה הייתה שייכת לקדמונים, ויש האומרים שהיא מהתקופה הביזנטית. התאים שימשו אותם לקבורה. כיום המערה חסומה כדי לשמר אותה.

כשהייתי בת 14 עזבנו את הקיבוץ לתל אביב, אך עד היום, כשאני בת 70, אני עדיין מבקרת בקיבוץ. התחתנתי בגיל 20 עם בן זוגי שמעון גבריאל. גרנו בבת ים. בגיל 21 ילדתי את מיכל בתי הבכורה שנשואה לשלומי ולהם התאומות שאנל וסייפן שגרים בגדרה. בגיל 23 ילדתי את בתי לימור שנשואה למוריס ולהם שלושה ילדים: אלמוג, אילור ורותם, הם גרים ביבנה. בגיל 26 ילדתי את בני יובל שנשוי ללילי ולהם שתי בנות: ליאן ונטעלי, הם גרים בתל אביב. בגיל 40 ילדתי את בני יואב שנשוי לשושי ולהם שתי בנות: רבקה ואדל, הם גרים בבני ברק.

כיום יש לי תשעה נכדים ואני מצפה לעוד נכדים.

הזוית האישית

סייפן: מאוד נהניתי להיפגש עמכן ולעבוד על הסיפור, למדתי המון דברים חדשים וזה גם זמן איכות משותף לשלושתנו.

שאנל: שמחתי להשתתף בפעילות, היה לי מאוד כיף אתכן ואף מגבש, מאוד נהניתי.

סבתא רותי: נהניתי מאוד להיות אתכן ולספר לכן על ילדותי, אמנם בצמצום. אני מאחלת לכן נכדותיי המקסימות שיהיו לכן נכדים ושגם אתן תוכלו להעביר להם את סיפורכן.