מאגר סיפורי מורשת

מי אני? ומהו סיפור ילדותי?

שלום, אני פרלה חלפון, סבתא של חן ואני משתתפת איתה בתוכנית הקשר הרב דורי ויחד כתבנו סיפורים משמעותיים מהחיים שלי.

אני בת 72 ונולדתי בתאריך 10.5.1951 נולדתי בישראל גדלתי בפרדסיה, אני האחות הבכורה מתוך עשרה אחים, אנחנו חמישה בנים וחמש בנות. הורינו: אבי ראובן נולד בטריפולי ואמי ג'וליה נולדה בבנגאזי.

יש לי שתי שמות, השם הראשון הוא פרלה והשני הוא בלה, כשהייתי קטנה כולם קראו לי בלה, אבל עם השנים התחילו לקרוא לי פרלה, לא באמת משנה לי איך יקראו לי אני אוהבת את שני השמות.

אבא שלי ראובן נולד בטריפולי ואימא שלי ג'וליה נולדה בבנגאזי. הם עלו לארץ כשהיו מאוד צעירים. כשאני הייתי ילדה. אבא שלי עבד בתור שרת בבית ספר ואימא שלי במשק בית.

כשהייתי קטנה אהבתי מאוד שיעורי חקלאות, ריקודי עם ותפירה. בגיל שמונה עברתי לגור בפרדס כץ עם משפחתי ולמדתי בבית ספר מקור חיים, עד כיתה ו׳.

היינו משפחה ברוכת ילדים ותמיד עזרתי להורים שלי וטיפלתי באחים ובאחיות שלי. אני ומשפחתי גרנו במעברה, מעברה זה בית שעשוי מעץ כמו צריף. לא היה לנו חשמל אז היה לנו מנורת נפט (זה סוג של מנורה כמו מכשיר תאורה). גרנו ממש בצניעות, אבל לא הרגשנו שונים כי כולם באותה תקופה היו גרים ככה, בגלל שהמדינה התחילה להבנות ולגדול ולהתחיל להקים את עצמה.

באותה תקופה משפחות ברוכות ילדים לא כל כך יכלו להסתדר, בכל זאת היינו משפחה בת 12 נפשות, אז כשמגיע הרגע שהילדים גדלים ואפשר לשלוח אותם לפנימיות או לקיבוצים אז עושים את זה.

כשאני הייתי בת 12 רשמו אותי לפנימייה ברמת גן ושם הייתי ארבע שנים עד תחילת התיכון, הכרתי שם המון חברות ואפילו יש חברה אחת שנשארה איתי בקשר כבר 60 שנה ושמה איריס והיא גרה בהרצליה – אנחנו עד עכשיו בקשר מאוד טוב. בפנימייה היינו צריכים לקום מוקדם ולשטוף את המסדרון, הייתה לנו תורנויות, היינו צריכים לסדר את האוכל בחדר אוכל כמו בקיבוץ. כשהיינו חוזרים מבית הספר היינו אוכלים ארוחת צהריים וכל אחד היה עושה את התפקיד שלו: שטיפת כלים, ניקיון המטבח, ניקיון השירותים והמקלחות וניקיון חצר, אחר כך היינו מכינים שיעורי בית עם המדריכות ועושים פעילויות שונות, אוכלים ארוחת ערב וכיבוי אורות בשעה 21:00.

כשהייתי בת 16 עברתי ללמוד בתיכון מרים, מרים זה בית ספר לעיצוב אופנה. כשסיימתי את התיכון לא התגייסתי לצבא, אני התנדבתי במשך כמה שנים, הייתי מתנדבת ועוזרת להמון אנשים. התנדבתי בעזרה לילדים עם אוטיזם ולמשפחות ברוכות ילדים, שקשה להם לטפל בכל הנפשות. הייתי הולכת לבתים של המשפחות, משחקת ומטפלת בילדים ומחלקת להם דברים כמו אוכל, שתייה, בגדים, פירות וירקות.

איך הכרתי את בעלי והקמנו משפחה?

הכל התחיל כך, הייתי בת 19 והזמינו אותי ואת המשפחה שלי לבר מצווה של בן של חברים בפרדס כץ. נסענו כל המשפחה וראיתי את ראובן (בעלי), מהרגע הראשון כשראיתי אותו ידעתי שהוא יהיה בעלי, דיברנו קצת, אבל שום דבר לא יצא מזה. אחרי כמה ימים ראיתי אותו עוד הפעם ואז קבענו להיפגש. נפגשנו כמה פעמים וגיליתי עליו המון דברים מקסימים ישר התאהבנו.

אחרי חצי שנה כשהייתי בת 19.6 התחתנו ועברנו לגור בקריית גת, וכבר בגיל 21 ילדתי את בתי הבכורה אוסנת. בגיל 24 ילדתי את בני האמצעי איתן ועברנו בחזרה לגור בפרדס כץ, אחרי ארבע שנים בגיל 28, ילדתי את בני הקטן אילן.

עבדתי בתור מטפלת של ילדים קטנים, ומגיל צעיר טיפלתי בילדים של אנשים אחרים וגם בילדים שלי הביולוגיים. ראובן עבד בתור מהנדס בניין, אבל כשהוא התבגר הוא עבד בתור מאבטח בבית ספר יסודי. אהבנו המון לטייל בימי שבת ביחד ולשחק משחקי קופסא בבית.

סבא ראובן וסבתא פרלה ביום חתונתם

הרגע הקשה בחיי

הכל התחיל בכך שבעלי ראובן לא הרגיש טוב והיה חולה. הלכנו לבדיקות וגילנו שיש לו סרטן כשהרופא בא וסיפר לנו את זה ישר התפרצתי בבכי.

ראובן היה אדם טוב, אדם שתמיד לקח הכל למובן החיובי ותמיד צחק, ראובן קיבל כימותרפיה ואחרי חצי שנה הוא נפטר. כל יום אחרי טיפול הכימותרפיה, היינו באים לבננו אילן ולאשתו מיטל ולנכדתי חן שהייתה בת חמישה חודשים, היינו באים אליהם כמעט כל יום. ראובן תמיד אמר שחן כל כך חמודה ויפה הוא אהב אותה נורא.

ראובן נפטר בערב שבועות מה שגרם לזה שלא ישבנו עליו שבעה.

אחרי חמישה ימים הנכד שלי דניאל נולד וכל המשפחה הייתה עצובה, אבל מצד שני שמחה, כי נולד עוד בן למשפחה. לדניאל הוסיפו את השם ראובן בתעודת הזהות.

יש לי תשעה נכדים רק חמישה מהם הספיקו להכיר אותו, חלק היו תינוקות והם לא זוכרים הכל, אבל אני זוכרת ואני לא אשכח כמה הוא אהב אותם וכמה הוא דאג להם. הוא הספיק להיות שנים רבות עם נכדיי הגדולים רון וענבל, הוא היה מחזיר אותם מבתי הספר ונוסע איתם לקניון.

הוא ממש אהב את הנכדים!! יהי זיכרו מבורך לעד!

תקופת הקורונה

תקופת הקורונה הייתה מאוד קשה לי הייתי צריכה להיות בבית ולא לצאת. אני רגילה לצאת עם משפחה וחברים וזה היה לי נורא קשה.

כמו שסיפרנו קודם, אני אלמנה והייתי לבד ולא יכלו לבוא אליי הביתה, זה היה לי נורא קשה. מאוד התגעגעתי לקרובים אליי ובגלל שאני כבר לא צעירה אז תמיד הייתי עם מסיכות. נורא פחדתי שנדבקתי אז כל אחת לחודש הייתי עושה בדיקת קורונה במרפאה.

זאת הייתה תקופה נורא קשה לכל המדינה מהמון בחינות, אבל בעיקר למבוגרים (אלה שלבד) שאין מי שיהיה איתם ויעביר להם את הזמן. אבל אני שמחה שהתקופה הזאת עברה בשלום.

החיים שלי היום

כיום אני עובדת בתור משגיחה בתיכונים לבגרויות, באוניברסיטאות ובבתי ספר יסודיים.

החלומות שלי הם שהילדים והנכדים שלי יהיו בריאים ומאושרים ושבכל מה שהם יעשו הם יצליחו, הרבה נחת ושאני אזכה לראות אותם מתחת לחופה.

היום התחביבים שלי הם שופינג, אני אוהבת לעשות קניות בקניון ולקנות לעצמי בגדים, אני אוהבת לבשל אוכל לנכדים ולילדים שלי, בעיקר אני אוהבת לבשל אוכל טריפוליטאי מסורתי שאני גדלתי עליו כמו מפרום, חריימה, קוסקוס, טבחה עם חומוס ואריסה (חיטה) עם בשר.

יש לי המון אירועים משמעותיים בחיים שלי, אבל בעיקר כשהילדים שלי התחתנו והלידות של הנכדים שלי. יש לי תשעה נכדים ובכל לידה של כל אחד מהם, אני התרגשתי מחדש ושמחתי בשמחתם ותמיד היינו הראשונים לראות אותם.

הזוית האישית

סבתא פרלה: אני רוצה להעביר מסר לדור של היום שיהפכו להיות כמו הדור של פעם שיהיו יותר מתורבתים ויותר סבלניים ויכבדו אחד את השני ולא תהייה שנאת חינם, לכבד את ההורים לא להתחצף כי בסוף ההורים רוצים רק בטובת הילד.

חן: הפעילות הזו גרמה לי להיות יותר בקשר עם סבתא שלי, ולמדתי עליה המון דברים חדשים.