מאגר סיפורי מורשת

אני נולדתי בארגנטינה בעיר בואנוס איירס להורים שהגיעו מבלרוס לפני מלחמת העולם השנייה.

אמא שלי הייתה אמורה לעלות ארצה, אבל היא לא קיבלה סרטיפיקט, אז היא החליטה להגיע לארגנטינה ושם היא הכירה את אבי והתחתנו.

אני גדלתי בבית ציוני אבל אנחנו לא היינו דתיים. היינו משפחה ברמה כלכלית ממוצעת כרוב היהודים בזמן ההוא. רוב הילדים היהודים למדנו בשני בתי ספר, בבוקר למדנו בבית הספר היסודי ואחרי הצהריים בבית הספר היהודי. בבית הספר היהודי למדנו כל מיני מקצועות, כגון: עברית, דקדוק, תנך, היסטוריה יהודית וגם יידיש. כמובן, היה מאוד קשה והיו גם שיעורי בית, כשאני מסתכלת לאחור אני לא מבינה איך הצלחנו לעשות את זה… לבית הספר היינו צריכות להגיע עם מדים: חלוק לבן עם כפלים מגוהץ ומעומלן, כמובן שהיה אסור לנו לבוא עם לבוש אחר.

בבית הספר היסודי שלי בבואנוס איירס

בנוסף גדלנו בתנועת נוער ששמה: "הנוער הציוני". לתנועה היינו צריכים להגיע עם מדים: הבנות, חצאיות כחולות וחולצה לבנה, והבנים מכנסיים כחולים וחולצה לבנה. בתנועה לכל שכבה היה שם לדוגמה: הצעירים היו "זאבים", אחריהם היו  "גלילים", אחר כך "חשמונאים" והבוגרים נשארו הבוגרים.

באופן כללי כל השמות של הטיולים והשכבות (כמו שציינו למעלה) היו שונים ומוזרים. לטיול קראנו הפלגה. למחנה קיץ קראנו מושבה וכד'… בתנועה קיבלנו חינוך ציוני וזהי עוד סיבה שגרמה לנו לעלות ארצה. את רוב החברים שלנו הכרנו בתנועה.

לאחר גמר הלימודים, עברנו לכפר ליד בואנוס איירס ושם עברנו למסגרת שקראנו לה הכשרה. מטרת ההכשרה הייתה להכין אותנו לחיי קיבוץ. ההכשרה ערכה בערך כשנה, ולאחר מכן התחלנו להתארגן לקראת עלייה. היינו מאוד צעירים, אני הייתי בת שמונה עשרה וסבא היה בן עשרים. בפלוגה של האנשים שעלו אתנו היינו 42 אנשים, מתוכם היינו 4 זוגות. ההורים שלנו רצו להיות בחתונות שלנו ולכן התחתנו בארגנטינה שבוע אחרי שבוע.

עלינו ארצה בשנת 1958. באותה תקופה לא היו מטוסים ולכן עלינו באנייה צרפתית עד מרסיי. 27 יום הפלגנו עד לצרפת ובמרסיי עלינו על אונייה ישראלית בשם מולדת.

עלינו ארצה והגענו לקיבוץ תלמי יפה.

הזוית האישית

סבתא פנינה: אני מאוד שמחה ששיתפתי אותך ולמדת את דרך החיים שלי והשאיפות שלי.

אורי: מאוד נהנתי מהחוויה ושמחתי להכיר את הילדות שלך.