מאגר סיפורי מורשת

סיפורי סבתא עדנה כהן

ילדותי בתל אביב

נולדתי בת"א בשנת 1936 להורי יהודית לבית ויס ויוסף יקותיאלי, בת ראשונה אחרי ארבעה בנים. אמא סיפרה לי שבהתחלה אחי כעסו וטענו שקלקלתי את שורת הבנים, אבל מהר מאד האהבה תפסה את מקום הכעס ובגלל מבול הנשיקות, הגבלתי כל אחד מהם לנשיקה אחת ביום. לגדול בבית עם שישה ילדים זו שמחה גדולה, חווים הרבה הרפתקאות, ויש לי זיכרונות רבים ויפים מתקופת הילדות שלי. הורינו השכילו ליצור בבית חיים של אהבה ורעות בינינו. היו הרבה רגעי שמחה במשפחה, בשבתות, בחגים ובימי ההולדת

בת ראשונה אחרי ארבעה בנים

תמונה משפחתית

הסיפורים ששמעתי בילדותי מהורי

ההורים שלנו נהגו לספר לנו סיפורים מהחיים, החיים שלהם עצמם. אמי יהודית סיפרה לי על עלייתה לארץ ועל ראשיתה של תל אביב. וכך סיפרה: "עליתי לארץ  מלודז' עם משפחתי בשנת 1906 כשהייתי בת שש. המפגש הראשון שלי היה עם חוף יפו. בגלל הסלעים באזור הנמל, אנייתנו עגנה במרחק של כמה קילומטרים מהנמל. המלחים הערביים בלבושם המוזר, מכנסיים מתרחבים ותרבושים לראשיהם, הניפו אותנו הילדים למעלה וזרקו אותנו לסירות שעגנו ליד האנייה ומשם למזח. בשנים הראשונות גרנו בדירה שכורה ביפו. לאט לאט, הסתגלנו לחיים שם, לשאיבת המים מהבאר, לשירותים בחוץ, לביוב שזרם ברחובות ולמאכלים החדשים".

מכל הסיפורים שסיפרה לי אמי, הסיפור הכי מעניין בעיני, סיפור שנשמע לי כמו סיפור אגדה, היה סיפורה של אמי על אבא שלה, שייסד את תל אביב. מיד עם עלייתו לארץ השתתף סבי, עקיבא אריה ויס, באספה של יהודי יפו במועדון ישורון, והציע להקים אגודה, לקנות חלקת אדמה מחוץ ליפו ולבנות עיר עברית חדשה. הצעתו התקבלה, הוא נבחר ליו"ר הועד, וכעבור ארבע שנים התחילו בבניית הבתים הראשונים של "אחוזת בית", היא תל אביב.

לוח על קיר ביתו של עקיבא אריה ויס – ויקיפדיה

ולמה הסיפור הזה נשמע לי כמו סיפור אגדה? מפני שבבית ספרי, למדו אותנו שמאיר דיזנגוף היה מייסד תל אביב כשאמרתי לחברותיי שאמי סיפרה לי שסבא שלי היה המייסד, לא האמינו לי. הסתירה הזו דרבנה אותי לחקר האמת. במסגרת לימודי באוניברסיטה חקרתי את הנושא לעומק, ועל סמך מסמכים ועדויות שמצאתי,  הוכחתי שאכן סבא שלי עקיבא אריה ויס היה מייסד העיר. כעבור שנים סבי קיבל את ההכרה הראויה לו כאשר בשנת המאה לעיר, בטקס חגיגי ובנוכחות ראש העיר מר רון חולדאי, הוצב שלט על ביתו ברחוב הרצל 2 ובו כתוב שהוא היה יוזם מייסד העיר העברית הראשונה.

עקיבא אריה וייס

אימי יהודית

אבי יוסף גדל במשפחה ציונית ברוסיה. אביו, ברוך יקותיאל, היה מורה ב"חדר מתוקן" בו למדו יחד בנים ובנות; ולשון ההוראה הייתה בעברית. הוא כתב ופרסם ספרים בדקדוק, בפרשנות לתנ"ך וגם סיפורים. את ספריו אפשר למצוא בספריה הלאומית בירושלים.

וכך סיפר לי אבי:

"עליתי לארץ מרוסיה בשנת 1909, הייתי נער צעיר בן 12 ובמהירות רבה הסתגלתי לאקלים ולמנהגי הארץ, רכשתי שליטה טובה בעברית ובערבית. גרתי ביפו וכשהייתי בן 15 הצטרפתי לתנועת המכבי, התעמלתי ושחקתי עם חברי בכדורגל על החולות בחוף הים. כשפרצה מלחמת העולם הראשונה התגייסתי לצבא התורכי והוצבתי בתחילה בשכם כמורה להתעמלות ואחר-כך כמתורגמן בדמשק. אחרי הרפתקאות ולא מעט תלאות בצבא, הצלחתי לחזור לארץ בריא ושלם בתום המלחמה".

מבין סיפוריו של אבא, אהבנו במיוחד את הסיפור שכינינו אותו בשם "חיי הערומים". וכך סיפר לנו אבא:

"בסופה של המלחמה אחרי שהתורכים נחלו מפלה ונכנעו, הם אסרו את החילים היהודיים שהיו בצבאם. אותי הגלו לאנטליה ונגזר   עלי לעבוד שם כחוטב עצים ביער. יום אחד, בהיותי לבד בדרך, התנפלו עלי שני שודדים שהיו מצוידים בנשק, פשטו את בגדי, וכפתו אותי עירום לעץ. אחרי שרוקנו את כל מה שהיה בכיסיי, אמרו לי, אתה כופר בדת האסלם ולכן נהרוג אותך. למזלי, ברגע האחרון, אחד מהם הבחין שמלו אותי, (ולכן אינני כופר) חתך בסכין את הכבלים שקשרו אותי לעץ, וצעק, רוץ וברח מכאן מיד, וכך נצלו חיי".

כעבור שנים, אבי כתב ספר על תולדות חייו עבודתו ותרומתו חשובה לא"י. בספרו כתב על תולדות חייו, על המכביה ועל  מוסדות הספורט שהקים בארץ: התאחדות הספורט, התאחדות הכדורגל, הועד האולימפי. על כל אלה תוכלי לקרוא בספרו המרתק.

ספר על סיפורו של אבא

הבית בקריית ספר

כשהייתי בת שלוש הורי סיפרו לי שנעבור לגור מרחוב יהודה הלוי לרחוב קריית ספר. דאגתי ואמרתי להורי: "מה יהיה? אני לא יודעת לקרוא!" ילדותי ברחוב זה היתה מאוד מענינת ויש לי הרבה זיכרונות ממנה. אני רוצה לספר כמה מהם: השכנים תופסים מגרשים בשדה.

ביתנו גבל בשדה גדול שלא היו בו בתים. יום אחד עברה שמועה שאפשר לתפוס מגרשים בשדה ולבנות עליהם בתים. השכנים התמקמו בחלקות והקיפו אותן ברהיטים שסימנו את גבולתיהן. הם לא עזבו את השטח עד בו הערב. כשהגיעה המשטרה הבריטית נאלצו כולם להתקפל, לחזור לבתיהם ולנטוש את החלום. אבא שלי שחוקי השילטון הבריטי היו ברורים לו,  לא שלח אותנו לתפוס מגרש.

מאלבום התמונות – אחותי ואני על חוף הים

מרפסות הבית שלנו

גרנו בקומה השלישית בבית פינתי בדירה שכורה. בכל תחילת חודש בעל הבית בא לקבל את שכר הדירה, קראו לו מקס, הוא היה "יק"ה", לבש חליפה וענד עניבת פרפר. אני רוצה לספר לך על שלוש המרפסות שהיו לנו: מרפסת אחת שפנתה לרחוב החשמונאים, היתה צמודה למרפסת השכנים שלנו. כך, שאם הינו שוכחים מפתח, יכולנו לקפוץ מעל המחיצה ולהיכנס לדירה שלנו. המרפסת השניה צפתה על רחוב קרית ספר. אמא שלי, יהודית, גידלה שם הרבה צמחים בעציצים, הזיכרון הכי מצחיק שלי מהמרפסת הזו היה בזמן העוצר הגדול בתקופת המנדט הבריטי (שנת 1946).

החילים הבריטים, שקראנו להם "כלניות", בגלל שחבשו כומתות אדומות, פינו אותנו מהבתים וערכו חיפושים אחרי נשק בדירות. המתנו בינתיים בדירה של שכנים בקטע של הרחוב שלא היו בו חיפושים, הבחנתי שאחותי הקטנה דליה מאוד מודאגת. שאלתי אותה:" למה את דואגת?" והיא השיבה: "מה יהיה אם החילים יאכלו לנו את המלפפונים החמוצים שאמא הכינה בצינצנת על המרפסת?" כולנו צחקנו. באמת היתה לנו סיבה לדאגה מפני שאחי הבכור ברוך היה בפלמ"ח, אבל הוא הטמין את המסמכים שהיו לו מבעוד מועד, בדירה של סבא ויס בהרצל 2. חזרנו הביתה וראינו שהמלפפונים ניצלו.

לפעמים, בלילות קיץ חמים הינו ישנים במרפסת. המרפסת השלישית היתה צמודה למטבח. במרפסת הזו היו הרבה כדי חרס גדולים עם זיתים שהיה מביא לנו "העיוור". לאבא שלנו יוסף היו קשרים טובים עם ערבים שהכיר בעבודתו ואחד מהם היה מוכר לנו זיתים שהיה מביא בכדים גדולים. אנחנו הילדים כנינו אותו העיוור בגלל שהיתה לו עין פגועה. יום אחד הורינו נסעו לימים אחדים לבית הבראה ואחי עודד ואני החלטנו לעשות הפתעה. שטפנו את הרצפות וכשהגענו למרפסת אמרנו: "בשביל מה צריך את כל הכדים האלו?" לקחנו את הכדים הריקים למטה לחצר  ושמנו אותם ליד פחי האשפה. שמחים ומרוצים מעצמינו חיכינו להורינו. נפתחה הדלת אמא ואבא נכנסו הביתה ואמרו לנו בכעס: "מה עשיתם? למה זרקתם את הכדים לאשפה?" וכך ההפתעה שלנו נהרסה.

המקלט שלנו בימי מלחמת העולם השנייה

בימי המלחמה המסדרון בדירתם של משפחת ברנר בקומה הראשונה היה המקלט שלנו. מאיר אבי המשפחה היה אחיו של הסופר יוסף חיים ברנר. באותן שנים לא היו חדרי מגן כמו שיש בימינו. כששמענו אזעקה ירדנו לדירתם, ביום ובלילה, וחיכינו עד שתישמע הרגעה. הבנות של משפחת ברנר חילקו לנו סוכריות וחתיכות צמר גפן לסתימת האזניים, כדי לשלא נשמע את רעש המטוסים וההפצצות. ישבנו בחושך כדי שמטוסי האויב שבאו להפציץ לא יזהו את הבתים. מפעם לפעם שמענו את מתנדבי המשמר האזרחי, צועקים: "קומה ב', לכבות את האור, קומה ג' לכבות את האור…". יום אחד שמענו קולות חזקים של פיצוץ. למחרת התברר לנו שבנין ברחוב מרמורק שהיה קרוב לביתנו, פוצץ והיו מספר נפגעים.

איך תם עידן תסרוקת ה"בקבוקים"?

קרוב לשבע שנים הייתי בת יחידה. ולאמי, הייתה סוף סוף הזדמנות לתפור שמלות לבת, ולפנק אותה בתסרוקות. יום אחד נודע לי שאמי בהריון. כשבוע לפני מועד הלידה המשוער של התינוק החדש (באותם ימים לא ידעו מראש אם ייוולד בן או תיוולד בת) אבי הלך ביום גשום בכיכר המושבות. לפתע, כנראה בגלל הרוח שהשתוללה, שלט ענק של חברת הצמיגים דנלופ שהיה תלוי על אחד הבתים נפל עליו. הוא החליק, רגלו נשברה וגובסה. לכן, אמי בקשה מהשכנה שלנו, שגרה בדירה הסמוכה, לטפל בי כשיגיע יום הלידה והיא תצטרך ללכת לבית היולדות. היום השמח הגיע והשכנה באה לעזור לי. "תסרוקת בקבוקים, בכל בוקר לפני שהולכים לבית הספר, זה מסובך מדי" קבעה. לקחה מסרק, סרקה את שערי וקלעה לי צמות. כעבור שבוע אמי חזרה הביתה עם אחותי התינוקת דליה. שמחתי מאד. סוף סוף הייתה לי תגבורת. מבת יחידה ומפונקת הייתי ל"מטפלת" אחראית, טיילתי אחותי בעגלה והרגעתי אותה כשבכתה. אמי לא השלימה לגמרי עם תסרוקת הצמות שיזמה השכנה, ולכן הוסיפה לתסרוקת סרט לבן בצורת עניבה.

שבתות וחגים

שבת

בכל שבת אחה"צ נהגנו לבקר את סבתא וסבא שגרו בבית שסבא בנה ברחוב הרצל 2 ב 1909.  הלכנו לאורך שדרות רוטשילד, מרחוב החשמונאים ועד שהגענו לרחוב הרצל. אהבתי ללכת בשדרות. בכל קטע היו נטועים עצים שונים, באביב פריחה ובסתיו נשירה של עלים צהבהבים. בקצה כל שדרה היה קיוסק.  עלינו במדרגות לקומה השניה. השולחן כבר היה ערוך במפה ובכלים נאים וסבתא ישבה ליד השולחן וצפתה לבואנו. דודתי האהובה אחוזה שהייתה הבת הראשונה שנולדה בתל אביב (סבי רצה לקרוא לה אחוזת בית, כשם האגודה שייסד, אך לבסוף התפשר עם סבתי שהתנגדה על השם אחוזבית על משקל אליזבט). אנחנו נהגנו לקרוא לה בקיצור אחוזה) שגרה עם סבתא וסבא הזמינה אותי לחדרה והראתה לי ציורים חדשים שציירה.

אהבתי לצאת למרפסת הפינתית שצפתה על רחוב הרצל ועל רחוב אחד העם. אהבתי להתבונן על האנשים, גברים, נשים וילדים שטיילו ברחוב. מהתצפית שלי ראיתי מרחוק את סבא שלי, צועד לאיטו בדרכו הביתה מבית הכנסת הגדול ברחוב אלנבי. כשהגיע הביתה, נהג לערוך הבדלה בין קודש לחול ואני החזקתי את נר ההבדלה שהיה קלוע כצמה. בינתיים היו באים גם בני הדודים שלנו והוריהם. אחרי שאכלנו מהעוגה הטעימה, המבוגרים היו משוחחים על עניינים שונים ואנחנו הילדים שחקנו בדומינו ובדוק. בבית סבתי וסבי היה רדיו גדול שעמד על הרצפה ובצאת השבת נהגו לפתוח את הרדיו ולשמוע את אפרים די זהב שר את השיר "שבוע טוב" וסקירה של חדשות של הפרשן מדז'יני. המנהג הזה של ההתכנסות המשפחתית בשבתות, אומץ על ידי הוריי, וגם אני מאמצת אותו ומקווה שגם ילדיי ונכדיי ימשיכו במסורת זו.

חנוכה

חג החנוכה היה חג מיוחד במשפחתנו, מפני שחגגנו בו גם את יום ההולדת של סבא עקיבא אריה. בחנוכה התקבצה המשפחה המורחבת מכל חלקי הארץ: מירושלים, חיפה, קיבוץ דגניה ב' ותל אביב.  הדודות היו מקדימות לבוא, מטגנות לביבות תפוחי אדמה ועורכות את השולחן בכלים נאים. החוויה שהשפיעה עלי במיוחד היתה חלוקת דמי החנוכה. סבא ישב בראש השולחן ולידו ערמה של גרושים עם חור, (זה היה המטבע הנהוג בימי המנדט הבריטי) וסליל של חוטים. סבא נתן לכל נכד מספר גרושים כמספר שנותיו ועוד גרוש לשנה הבאה. גם הדודות נתנו דמי חנוכה לפי רצונן. אנחנו היקותיאלים, שישה ילדים,  יצאנו ברכוש גדול. עליזים ושמחים חזרנו הביתה, כל אחד עם מחרוזת הגרושים שלו, שהשחלנו על חוט. כל אחד מאתנו חשב בקול מה לעשות עם דמי החנוכה שקיבל, ואז שמענו את קולו של אבא:" ילדים יקרים, האם תוכלו בבקשה לתת לי הלואה? כדי שאוכל לשלם את החוב למכולת".

השכונה שלנו

בילדותי, לקטע של רחוב ולפעמים לרחוב קטן שלם, נהגו לקרוא בשם שכונה. לשכונה שלנו קראו קריית ספר, כשם הרחוב שגרנו בו. השכונה התחלקה לשני חלקים. בחלק האחד היו בתי קומות בני שלוש קומות ובחלק השני היו בתים קטנים וצריפים. החלק הזה היה "כפרי" וחלק מדייריו גידלו בחצרותיהם פרות ותרנגולות. משפחתנו גרה בחלק של בתי הקומות. ברוב המשפחות האבות הלכו לעבודה והאמהות טפלו בילדים. בן הדיירים היו: סופר, עתונאי, אנשי עסקים, מורים ועוד. בשכונה שלנו היו שתי מכולות, שלמרבה הפלא היו ממוקמות זו מול זו. כל אחת מהן היתה גם מעין מועדון של השכנים. ידיעות על עניני השעה וסיפורים על דיירי השכונה היו עוברים שם מפה לאוזן. באחת מחצרות הבתים התמקמה חנות הירקות. הירקן היה בא בכל בוקר עם עגלה רתומה לסוס ועליה ארגזי הירקות. הירקן היה קושר את הסוס ופורק את הארגזים על דוכנים בחצר. בתום יום העבודה אסף את ארגזיו, רתם את סוסו לעגלה וחוזר לביתו בדרום העיר.

גם סנדלר היה בשכונה. בקיץ ובחורף היה מגיע לרחוב, יושב מתחת לגגון בחזית אחד הבתים כשלידו עגלת ילדים מעץ, שבה הוביל את כלי העבודה שלו והחומרים לתיקון הנעליים. הוא הצטנע בפינתו ועבד כל היום ללא הפסקה. הסנדלר היה איש שתקן ואמנם קשה היה לצפות שידבר הרבה כשבפיו החזיק רוב הזמן מסמרים קטנים. וחברותי וחברי היו ילדי השכונה. לא היו טלוויזיות, מחשבים וטלפונים חכמים. בקיץ נפגשנו ברחוב ושחקנו בתופסת, במחבואים, בחבל, בקלס, בחמש אבנים, בחמור ארוך ובמשחקי כדור. לפעמים הפרחנו בלונים. את הקשים הכנו מגבעולים יבשים של עץ קיקיון ואת הנוזל הכנו ממים וסבון.

בחורף שחקנו בבתים במשחקי קופסא: ברביעיות של סופרים, בריכוז (מונופול) בדוק, בדומינו, בארץ עיר ובאניות וצוללות. הבנים שחקו בחילי בדיל והבנות אספו "פרסים". בשבתות בבוקר אהבנו לשמוע את התכנית כבקשתך לשירים עבריים ששודרה ברדיו. אני אהבתי במיוחד את השיר "כלניות" ששרה שושנה דמארי. בערב כשהחשיך אפשר היה לשמוע את קולות האימהות הקוראות לילדיהן לחזור הביתה: "אביבה בואי הביתה, ארוחת ערב". לפעמים ישבנו על המעקה של חצר הבית הפינתי מתחת לעץ, ספרנו סיפורים ודברנו על כל מיני דברים שקרו לנו או שהתרחשו בשכונה. וכמובן הים. היה בילוי אהוב במיוחד, עלינו הילדים. הלכנו ברגל, חוצים את העיר ממזרח למערב. השתקשקנו במים, בנינו ארמונות מחול, אכלנו תירס חם, אותו שלינו מדוד המים החמים של מוכר התירסים, הוספנו מלח מקופסת הפח המחוררת, וקינחנו באסקימו לימון שקנינו אצל מוכר הארטיקים שנשא על כתפו תיבת עץ והכריז בקול: אסקימו קר אסקימו קר, גזוז חמוץ מתוק. אמא ישבה בכסא נוח וצפתה בנו נהנים מהגלים ומהחול. כשהצטרפתי לצופים בכתה ג' או ד' מרכז ההתעניינות שלי עבר לפעולות בצופים וככל שהתבגרתי הייתי יותר בצופים מאשר בשכונה ורכשתי חברות וחברים חדשים.

בשכונה – מוכר הקרח

דודתי אחוזה

אחוזה הייתה הבת הראשונה שנולדה בת"א והצברית היחידה של משפחת ויס. כשסבא וסבתא עלו לארץ היו להם שישה ילדים, כשהקטן שבהם, הרצל, היה כבן שלושה חודשים. שמה הרשמי של דודתי היה אחוזבית על משקל אליזבט. סבי רצה לקרוא לה אחוזת בית, כשם האגודה שייסד, אך מפני שסבתי התנגדה, החליטו  כפשרה לקרוא לה אחוזבית על משקל אליזבט.

אהבתי מאד את דודתי אחוזה. היא לא נישאה ולא היו לה ילדים ואנחנו אחייניה היינו לה כילדיה.  אני רוצה לספר לך על דודתי,  גם מפני שאהבתי אותה מאד, וגם מפני שלא היו לה ילדים שיכולים לספר עליה.

אחוזה גרה בבית הוריה בהרצל 2 עד שהרסו את גימנסיה הרצליה, שהייתה מול הבית, בתחילת שנות הששים, והאזור של הבית הפך לאזור של משרדים ולא היה נעים לגור בו. דודתי הייתה מורה וציירת . חדרה בבית הוריה, היה מלא בציורים ובדברי אמנות. היא נגנה על הפסנתר ואהבה לשיר לנו שירים. כשאני חושבת עליה, אני נזכרת בשיר הקוקיה שהייתה שרה, מחקה בהצלחה את קולות הקוקיה.

יום אחד בקשה ממני לשבת מול כן הציור שלה, והתוצאה הייתה פורטרט שלי בצבעי שמן על בד, שהנציח את תסרוקת הצמות שלי עם הסרט המשפחה מכרה את הבית של סבא ואחוזה עברה לגור בדירה ברחוב ז'בוטינסקי. אחד מחדרי הדירה שלה היה גדוש בציוריה. מפעם לפעם הציגה את ציוריה בתערוכות שונות.  אחוזה היתה צמחונית והמשיכה בכך את המסורת של הוריה שהחליטו להיות צמחונים כשעלו ארצה ב 1906. כשבקרתי אותה בדירתה פינקה אותי במאכלים צמחוניים, לעתים חדשים בשבילי, כמו ממרח האבוקדו. אחוזה אהבה ללבוש שמלות צבעוניות ולענוד תכשיטים יפים. ביתה היה גדוש בשכיות חמדה שאספה בטיוליה בחו"ל.

אחוזה, שנולדה וגדלה עם העיר תל אביב, אהבה לספר לתלמידיה ולכל מי שהתעניין, על אביה המייסד ועל ימיה הראשונים של תל אביב. בתי ספר  הזמינו אותה לספר לתלמידיהם ממקור ראשון על תולדות העיר תל אביב. בתקופה שבה למדתי באוניברסיטה עסקתי במחקרי על תל אביב בסיפורים שכתבו אליה הסופרים בשנותיה הראשונות, הקשר ביננו התהדק. אחרי מותה מצאתי בעליית הגג שבדירתה קופסאות קרטון מלאות במסמכים ובצילומים של סבי בנושאי עבודתו של סבי, בקשר לתל אביב ועוד. נעזרתי בהם במחקריי ובפרסומי ובשנת המאה לעיר תל אביב, כתבתי על סבי ועל עירו תל אביב, בספרי "עיר מראשיתה". בערוב ימיה, כשאחוזה שחלתה, אנחנו אחייניה, טפלנו בה במסירות ובאהבה.

כשנפטרה הצבנו מצבה על קברה וחרתנו עליה את החתימה שנהגה לחתום על ציוריה. אחוזה נקברה בית הקברות הישן ברחוב טרומפלדור בתל אביב, סמוך למקום קבורתם של הוריה, מייסדי תל אביב, חוה שרה ועקיבא אריה ויס.

אחוזה

אמנון אחי

בתחילת שנת תש"ח (1948) אמנון אחי יצא מביתנו בקרית ספר 12 בתל אביב ובמסגרת הפלמ"ח הצטרף לחבריו בהכשרת הצופים בקיבוץ דפנה. הייתי בת 11. אני זוכרת את היום שבו נפרדנו ממנו. אחי, צעיר גבוה וחסון, יצא מהבית במכנסיים קצרים ובסנדלים ועל גבו נשא תרמיל. אני זוכרת אותו שמח, ועיניו הבהירות צוחקות. אבא ברך אותו בברכת הצופים: חזק ואמץ, בני! ואמא חיבקה אותו. אני עמדתי ליד החלון בקומה השלישית ולוויתי אותו בעיניי עד שנעלם בקצה הרחוב. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו.

אמנון הצטיין במקצועות הריאליים ובשרטוט. אמא קיוותה שיהיה אדריכל. הוא היה ספורטאי, שיחק בכדורסל ושר במקהלת הגימנסיה הרצליה. את רוב שעותיו הפנויות הקדיש לצופים ולאימונים של ההגנה. בלילות יצא עם חבריו להדביק כרוזים של ההגנה והורי חיכו לו בבית דואגים עד שחזר. כשאמנון הצטרף לפלמ"ח, והיה בגליל, דאגותיהם התרבו. קראנו בעיתון שבגליל מתנהלים קרבות, ואף על פי שאמנון לא כתב לנו על כך במכתביו, ידענו שהוא וחבריו משתתפים בהם. אמנון לא רצה להדאיג ומכתביו, היו תמיד מרגיעים: "מצב הרוח אצלנו מרומם מאד, כי סוף סוף צעירים אנו ושוכחים את אשר קורה מסביב. אין זאת אומרת שאת תפקידנו אנו שוכחים. לעת עתה הכול בסדר. העיתונים מגזימים. בגליל שורר שקט ובחולה – דגים דגים…" הדואר באותם ימים היה משובש והמכתבים אחרו לבוא גם אליו וגם אלינו. אמנון התעניין במה שקורה בבית, והשתדלתי לספר לו במכתביי מה קורה אצלנו.

מפעם לפעם היה בא לביתנו אחד מחבריו, שהזדמן לתל אביב, לקחת מכתב או חבילה עם עוגיות שאימא אפתה. עברו חודשים מיום שאמנון עזב את הבית והוא לא הגיע לחופשה. "כשאסיים את קורס המ"כ שלי בקיבוץ דליה, בערב חג הפסח, אבוא סוף סוף הביתה לחופשה. "כתב לנו. כשהתקרב החג הלכתי עם אמי לרחוב שינקין, לקנות מתנות לכבוד החג. זה היה המנהג של אמי, לקנות משהו חדש לכל אחד בחג. ביום חמישי, יום לפני ערב חג הפסח של תש"ח, עמדתי מהבוקר עד שהחשיך, ליד החלון בקומה השלישית של דירתנו. ציפיתי לראות את אחי, צועד שמח ברחוב, מתקדם לעבר ביתנו. אמנון לא הגיע. למחרת בבוקר הגיעה אלינו הבשורה הנוראה. אמנון אחינו נהרג בקרב, לרגלי מבצר נבי-יושע, בי"א בניסן תש"ח. (20.4.1948) אמנון אחי היה בן 19.

בכל שנה בי"א בניסן, אנחנו נוסעים לאזכרה לנופלים בנבי-יושע (מצודת כ"ח)  במוזיאון "הרעות" שהוקם ליד המצודה, מסופרים סיפור י הגבורה והרעות של הלוחמים. באלבום הזיכרון לאמנון אחינו, ספרנו את סיפור חייו, שמנו תמונות שלו ומכתבים שכתב לנו.אני מקווה שילדי, נכדיי וצאצאיי בדורות הבאים, יזכרו תמיד את אמנון  ויספרו עליו.

אמנון אחינו נהרג בקרב, לרגלי מבצר נבי-יושע, בי"א בניסן תש"ח. (20.4.1948) אמנון אחי היה בן 19.

לקובץ הסיפור המלא של עדנה כהן

המצגת שלנו

הזוית האישית

ענבר: אני נהנתי מאוד מהתכנית, למדתי כמה דברים חדשים על סבתא, על משפחתה ועל ילדותה. אהבתי שסבתא הביאה אוכל טעים ולא אהבתי את המחשבים המעצבנים במיוחד שהציקו לנו כל פעילות בתכנית.

עדנה: שמחתי על ההזדמנות שנתנה לי לעבוד עם נכדתי ענבר. שורשים ומורשת הם מסורת חשובה במשפחתנו ושמחתי שיכולתי להמשיך בה במסגרת תכנית הקשר הרב דורי. הערכתי מאד את הרהיטות של ענבר ושליטתה במחשב. בקיצור היו אלה שעות של הנאה רבה.