מאגר סיפורי מורשת

שמי יובל, אני משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי במסגרתה אני מתעדת את סבתי, לאה חליוה.

סבתי לאה עלתה לארץ עם הוריה בהיותה בת 3. היא נולדה בגרמניה להורים ניצולי שואה שהועברו מפולין (שם נולדו) למחנה הריכוז ברגן בלזן. הם שוחררו מן המחנה בתום מלחמת העולם השנייה.

עם עלייתם ארצה בשנת 1949, שנה לאחר מלחמת השחרור, הגיעו לעכו ומצאו דירה ממש לחוף הים. בסביבה זו – של ים וחול מצד אחד וחורשת פיקוסים מן הצד השני  – גדלה סבתי לאה, שלפי סיפוריה הייתה לה ילדות מאושרת, זאת למרות על אף תקופת הצנע שהייתה בארץ. סבתי מספרת שהייתה ״ילדת ים״ וכל הקיץ היא התהלכה ליד הבית בבגד ים וקפצה מדי פעם לים. היא למדה להכיר את כל בעלי החיים שהיו על החוף ואת כל צמחי הבר שהיו בחורשת הפיקוסים. בחורף הייתה מטיילת עם אביה לאורך החוף, אוספת צדפות וקונכיות, ממיינת אותם ולומדת להכירן. עד היום היא זוכרת את קולות הרוח בזמן סערה ואת גווני הים המשתנים כל הזמן.

סבתי הייתה ילדת טבע ואת אהבתה לים ביטאה כשגדלה ולמדה ביולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. פן נוסף של השפעת הסביבה על החיים של סבתי, הייתה ילדותה בחברת ילדים ערביים שגרו בסביבה. סבתי נהגה לבקר אותם בעיר העתיקה ובחגים הערבים הייתה מתנדנדת איתם בנדנדות מיוחדות בצורת תיבות שהיו מרכיבים ליד ביתה. כמו כן, בחגים הערבים היו מסיעים את הילדים על עגלות וסוסים וגם סבתי הייתה משתלבת בנסיעות אלה. לפי דבריה, העובדה שהיו לה חברים ערבים בילדות השפיע על השקפת עולמה לגבי זכויות הפרט ושילובם של הערבים בחיים בעכו ובמדינה.

לסבתי הייתה תמיד משיכה לתרבות האוריינטלית והיא אספה כלי בית כגון כוסות וספלים שמוצאן בארצות ערב. סבתי התגוררה בעכו כארבעים שנה ואף גידלה את ילדיה בעיר המעורבת.

הזוית האישית

יובל: היה לי מעניין לשמוע את הסיפור של סבתא ובאופן כללי נהניתי מאוד מהתכנית ואני שמחה שתיעדנו את סבתי.