מאגר סיפורי מורשת

שמי בלה מאור נולדתי בשנת 1961 להורי רחל ודוד אדר, שגרו במושב חמד.

גדלתי כילדה הצעירה במשפחה, בת ארבעה ילדים שהפכו לחמישה, כאשר הורי אימצו חבר יתום של אחי. את בעלי סבא יעקב הכרתי בגיל עשרים ושתיים. השדכניות שלנו היו האימהות שלנו שעבדו באותו מקום עבודה. זכינו לגדל  ארבעה ילדים, ואמא שלך  שלומית היא השניה ביניהם. יש לנו ארבעה נכדים מחנן הבכור,  וארבעה נכדים מאימא שלך, אתה נכדינו הבכור. לילך ומולי הדודים שלך עדיין לא נישאו.

הסבתאות בשבילי  היא חוויה נהדרת בגיל מבוגר. היכולת לקבל את הנכדים לפרקי זמן קצובים, והידיעה שלא אני אחראית על חינוכם ותפקידם היום יומי, מאפשרת לי להנות עם נכדי לראות את נקודות החוזק של כל אחד מהם, לנסות לעזור איפה שיש צורך, ולפנק לפי היכולת.

גדלתי במושב חמד וזו הייתה ילדות מאושרת, בילינו כילדים הרבה יותר זמן בחוץ ,בחצר, או אצל חברים מאשר בבית .העולם היה הרבה פחות טכנולוגי כשהייתי ילדה, טלוויזיה הגיעה  לבתי המושב כשהייתי בת שמונה בערך, וגם אז רק לבתים יותר אמידים. גדלנו בלי מחשב, בלי טאבלט, בלי טלפון סלולרי, ובלי שעון דיגיטלי.  גם מצלמה היתה יקרת ערך. החיים היום מלאים הרבה יותר בתוכן דיגיטלי, אבל לדעתי היחסים החברתיים בין בני האדם, היו יותר חזקים בילדותי.

החיים במושב אפשרו חופש נרחב לילדים. היינו משחקים תופסת, מחבואים, דג מלוח, מחניים, ועוד משחקי כדור.  אני הייתי מאלה שאהבו לקרוא, ונשארתי כך עד היום. התכונה הזאת עברה בירושה לאמא שלך ואליך. הייתי מחליפה ספרים בספריית בית הספר, וכשנפתחה ספרייה במושב,  שמחתי מאוד. כשהתבגרתי קצת הייתי עוזרת לאמי לתפור בגדים, לי ולאחרים וכמובן סרגתי כיפות.  לימוד מוזיקה, ולו בצורה בסיסית, היה נחשב חלק חשוב בחינוך הילד. אני למדתי לנגן במנדולינה.

למדתי בבית ספר בחמד עד כיתה גימל, ואז בית הספר נסגר מחוסר תלמידים, ועברתי ללמוד בבית ספר ממ"ד בבני ברק. בגיל תיכון עברתי כמו רוב  ילדי המושב, ללמוד בפנימיית אולפנה כפר  פינס. היינו חוזרים הביתה רק פעם בשלושה שבועות לשבת. היה קשה להתרגל לריחוק  מההורים, אבל כשהתרגלתי נהנתי מאוד מהלימודים והחווית החברתיות בפנימייה.

האירועים המשמחים הזכורים לי מילדותי, הם שמחות שהיו במשפחה. בזמן שחגגו לי חגיגת בת מצווה עם החברים, צלצל הטלפון וקיבלנו הודעה שאחותי הגדולה ילדה,  והנכד הראשון במשפחה הגיעה לעולם.

חלק חשוב בצמיחתי כנערה במושב דתי לאומי, הייתה השתייכות לתנועת הנוער בני עקיבא. הפעולות בשבת ובאמצע השבוע ,הטיולים, המחנות, יצרו קבוצה חברתית נהדרת, עם ערכים ועשייה חברתית.

אני לא זוכרת אם חלמתי על עבודה כלשהי כשהייתי ילדה, אבל בכיתה י"ב הגיעו לאולפנה הרב פירון עם שני אנשים, שהציגו את  עצמם בתור מקימי בית ספר לטכנולוגיה רפואית. הם  הסבירו לנו  שבבית הספר הזה נוכל ללמוד באווירה דתית, ולרכוש מקצוע טכנאית רפואית, ולעבוד בעבודה שחשובה לעם ישראל. בהתייעצות עם הורי החלטתי להירשם לבית הספר הזה , וזכיתי להיות טכנולוגית רפואית, מהראשונות בארץ. סיימתי  במחזור הראשון של טכנולוגיות רפואיות ועסקתי באולטרסאונד מיילדותי במשך קרוב לארבעים שנה , בימים אלה אני עומדת לפרוש לגמלאות. במקצוע  שלי אנו נוהגים לומר שאנו רואים את הנולד לא כרעיון אלא במציאות .

במקביל לשנות עבודתי גידלתי את ילדי, והייתי עזר לבעלי כשהתקדם בתחום עבודתו כרופא, עד שהגיע לפני מספר שנים לתפקיד מנהל יחידת מחלות כבד, בבית חולים "קפלן" .

במבט לאחור על החיים, בחינוך שקיבלתי, המטרה העיקרית של האדם בעולם היא לחיות חיי תורה , למצות את יכולתו, ולבנות משפחה שתמשיך את דרכו. בהסתכלות כללית, אני בהחלט מרוצה ושמחה בצורה בה התנהלו חיי.

הזווית האישית

דורון: אהבתי את הזמן עם סבתא, להקשיב לה ולשוחח איתה ביחידות.