מאגר סיפורי מורשת

שמי נעמי קליין, שמי מבית הורי הוא פרוינד. אני סבתא של זהר. נולדתי בישראל, בשנת 1943, לפני קום המדינה. הארץ נקראה פלשתינה, ואנגליה שלטה בה.

אבא שלי נולד בגרמניה והגיע לפלשתינה כשהנאצים עלו לשלטון, כשהיה בן 17. הוא למד בפנימיית בן שמן, ולאחר מכן, למד הוראה בירושלים.

אימא שלי נולדה ברומניה. גם היא הגיעה בשנת 1936, לפני השואה, עם הוריה לקיבוץ חפציבה. היא למדה בבית ספר חקלאי במושב נהלל. ההורים שלי, יעקב ודבורה, היו שייכים לקבוצה של חברים וביחד הקימו קיבוץ חדש ושמו חצור אשדוד.

בתקופה זו, הקימו קיבוצים רבים. הרעיונות העיקריים של הקיבוצים היו: שוויון ושיתוף בין החברים והחברות בקיבוץ. כל הרכוש היה משותף, לא היו משכורות, לא השתמשו בכסף. לא היה רכוש פרטי, לדוגמא: אפילו הבגדים לא היו פרטיים.

היתה מכונת כביסה גדולה באמצע הקיבוץ שקראו לה :"מכבסה" ובכל יום שישי היו מחלקים את הבגדים לאנשים. גם האוכל היה ללא תשלום, וכולם אכלו במסעדה גדולה שנקראה: "חדר האוכל".

היה שיתוף  בעבודה וברווחים, לפי העיקרון: "כל אדם תורם כפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו". לדוגמא: אף אחד לא קיבל משכורת, מנהל של מפעל ופועל במיפעל קיבלו את כל מה שהיו זקוקים לו ולא יותר… עיקרון חשוב נוסף היה עבודת אדמה בדגש על עבודה חקלאית. המיקום של הקיבוצים נקבע על-ידי החברים לפי הצרכים של השמירה על גבולות המדינה.

הילדים בקיבוץ היו גרים בנפרד מההורים. אנחנו גרנו בבית שקראו לו :"בית הילדים". בבית שלנו היו חדרי שינה, חדר אוכל,מקלחות, שירותים וגם כיתה. היו לנו מטפלת ומורה. המטפלת העירה אותנו בבוקר ודאגה לאוכל ולניקיון בבית. בשעה ארבע אחה"צ היינו הולכים לחדר של ההורים שלנו, נכון. זה היה רק חדר אחד או אוהל, שם היינו מבלים איתם עד הערב. לאחר מכן ההורים היו מלווים אותנו לבית הילדים ומשכיבים אותנו לישון.

כשהייתי בת חמש, הוקמה מדינת ישראל. אני זוכרת את הריקודים ברחובות ולא הבנתי מדוע.

מיד לאחר מכן מדינות ערב תקפו את המדינה. זו הייתה מלחמת העצמאות. הצבא המצרי התקרב לקיבוץ. אנחנו, הילדים, נשלחנו לחולון כדי להגן עלינו. החברים המבוגרים קיבלו רובים ונשארו להגן על הקיבוץ.

בזמן שהייתי בחולון עם המטפלת סיפרו לי שאבא שלי נהרג. הנסיבות המדויקות לא היו ברורות ובאותה תקופה לא נעשו חקירות בצבא שרק הוקם. כשאבי מת אימא שלי הייתה בהריון. אנחנו עברנו לקיבוץ חפציבה שם היו סבא וסבתא שלי וגם דודים ובני דודים.

אחי, קובי, נולד בחפציבה. גרנו בחפציבה שש שנים. אני חלמתי ללמוד בלט אבל בתקופה הזו לא היו חוגים כאלה בקיבוצים. סבתא שלי ,אמא של אבא שלי, שגרה בירושלים הבטיחה לי שכאשר נעבור לעיר היא תאפשר לי ללמוד בלט. וכך היה.

כשהייתי בת שתים עשרה עברנו להרצליה והתחלתי ללמוד בלט. בערב גשום אחד אימא שלי לקחה אותי להופעה של רקדנית מפורסמת מרתה גרהאם וכל כך התרגשתי שהחלטתי לעבור ללמוד בלט מודרני.

בבית הספר היסודי, היו לנו שיעורים במלאכת יד (תפירה ורקמה), בחקלאות (גידלנו ירקות). במסעדה של בית הספר, למדנו תזונה ובישול. בבית הספר התיכון, אהבתי את שיעורי פילוסופיה וגם את  שיעורי הספרות אולי גם בגלל שהמורה שלי לספרות היה המשורר אריה סיון.

כשהתגייסתי לצבא לחיל הנדסה ושם פגשתי את יעקב שהפך להיות בן זוגי. אנחנו ביחד חמישים ושמונה שנים ועד היום אנחנו מאוהבים.

תמיד ידעתי שמה שמעניין אותי במיוחד הם בני אדם. כשהייתי בת שבע עשרה שמעתי הרצאה על פסיכולוגיה ואז הבנתי שזה יהיה כנראה המקצוע שאבחר בעתיד. אחרי השירות הצבאי למדתי עבודה סוציאלית ופסיכותרפיה ועבדתי בעיקר בטיפול נפשי בילדים. עבדתי במשך הרבה שנים במרפאה לבריאות הנפש בבית החולים קפלן ברחובות.

האושר הגדול ביותר בחיי הוא שלושת ילדי ושבעת נכדי.כולם ביחד וכל אחד ואחת מהםן גורמים לי שמחה גדולה. אני נהנית ללוות אותם ואותן בתהליך ההתפתחות והצמיחה שלהם ושלהן.

הזוית האישית

זהר: גיליתי שיש הרבה דברים שלא ידעתי על סבתא נעמי. דיברנו על זה ששתינו מאוד אוהבות לרקוד. היה כיף לשמוע את כל הסיפורים שלא נראה לי שיצא לה לספר כל כך הרבה.

סבתא נעמי: היתה לי חוויה מעניינת ומרגשת לספר לזהר חלקים מסיפור חיי. נהניתי מאוד מהסקרנות של זהר לשמוע ולהבין את הסיפור שלי. התפעלתי מהיכולת של זהר לראיין אותי ולשאול שאלות מאד ישירות על מה שסיפרתי לה, לפעמים אפילו שאלות רגישות וקשות. בסיכום, זו היתה חוויה מרגשת ומעשירה את הקשר בינינו.