מאגר סיפורי מורשת

סבתא שלי איריס חרוש נולדה בארץ ישראל, היא נולדה בתאריך 6.6.1960 וגדלה בקריית טבעון.

סבתא היא השנייה מבין  שמונה אחים ואחיות. ההורים שלה היו מאוד עסוקים ועבדו המון שעות.

אבא שלה שהיה חייל בודד שירת כלוחם בגולני בגדוד 13 ועשה הרבה ימי מילואים.  כחייל בודד הוא קיבל מבן גוריון צריף להתגורר בו. לאחר השירות הצבאי עבד בחברת "מקורות". בתחילת דרכה של החברה הוא היה שותף לבניית המוביל הארצי, ואחר כך קודם לתפקיד מנהל איזור מפרץ חיפה. לכן הוא היה נעדר מהבית שעות רבות,  וכשהיה במילואים, נעדר גם ימים שלמים. אמא של סבתא עבדה בעירייה ונדרשה גם היא לעבוד שעות רבות.

ככה יצא  שסבתא גידלה את האחים שלה. בבקרים סבתא לקחה אותם לבית הספר ולגנים.  תמיד דאגה להם, ולמדה לבשל מגיל מאוד קטן. כדי להצליח בבישולים, היא הייתה שואלת את השכנות המבוגרות, איך לאפות ולהכין תבשילים טעימים. הן הסבירו לה בשמחה, והיא הייתה מפנקת את כולם באהבה. היום זו כבר מומחיות בשבילה, היא עבדה אפילו כשף והיא מבשלת ואופה מטעמים. עד היום זה ככה, כל השנים כולם מגיעים לארוחות משפחתיות, ותמיד נקודת המפגש  של המשפחה היא אצל סבתא שלי.

כשסבתא שומעת שאני יוצאת לטיולים בבני עקיבא, היא ממש שמחה. זה מזכיר לה את הימים שהייתה בפעולות ובטיולים. היא מספרת לנו על החוויות מהטיולים שלה בבני עקיבא. היא  מספרת שהיא נהנתה מאוד ושבזכות הטיולים הללו הכירה מקומות בארץ. בכלל סבתא היתה פעילה מאוד בתחומים רבים.  פעם, כשהייתה צעירה היא שחתה בכינרת מרחק גדול מאוד וזכתה בפרס.

בילדותה, סבתא למדה בבית ספר  ממ"ד יבנה בטבעון. היא כל הזמן מספרת על חוויות מבית הספר אבל יש אחת, שכל הזמן אנחנו רוצים לשמוע שוב ושוב.

כשהייתה ילדה בת עשר, ילד מהכיתה שלה רצה להיות חבר שלה, היא  סירבה כי היא היתה קטנה ולא רצתה חבר עדיין. הילד התעצבן וסגר לסבתא את הדלת על האצבע בלי כוונה, זו הייתה דלת ברזל חזקה, וכתוצאה מכך נפלה לה חתיכה מהאצבע, זה קרה בבית הספר ואחותה הגדולה  ממנה בשנה, לקחה את החתיכה כדי שיחברו לה את זה בבית החולים. המנהלת והמורה לקחו את סבתא באמבולנס לבית חולים, שם חיברו לא את האצבע והיא חזרה לתפקד. ההורים של סבתא נבהלו מאוד, אבל אמרו להם שאין מה להיבהל והכל בסדר. אבא ואמא של סבתא לא ידעו בהתחלה כי הם היו בעבודה (וזה לא כמו היום שיש טלפון ואפשר מהר לענות ולהגיע לבית החולים).

כאב לסבתא מאוד אבל עם השנים הכאב עבר והיא התגברה עליו והיום היא בכלל לא זוכרת את הכאב שהיה. כמובן שסבתא סלחה לילד שהיום הוא כבר איש מבוגר והם היו חברים כל השנים מהשכונה. כל פעם שהיא מספרת את הסיפור אז היא צוחקת ושואלת את האחיות שלה: "אתן זוכרות שאטיאס סגר עליי את הדלת"? לסיכום התאונה הזו והנכות של סבתא שלי לא מורגשת, והיא מכינה את האוכל הכי טעים בעולם ויש לה ידיים כישרוניות. וסבתא תמיד אומרת: "לא להתייאש אף פעם"

הזווית האישית

הודיה: שמחתי מאוד לשמוע שוב את הסיפורים של סבתא ולהתחבר אליה דרכם.