מאגר סיפורי מורשת

שמי שושנה מזרחי נולדתי בשנת 1938 במרסי שבצרפת.

ב1942  פלשו הגרמנים לאזור מרסיי שבצרפת. משפחת לוי, משפחתי- גרה במרסיי בשכנות טובה ובשלום עם כולם, אבל בשלב מסוים החל להיות מסוכן מאוד ליהודים. הכומר שאהב מאוד את משפחתי, אמר לנו שעלינו לברוח באופן מידי, מאחר שלמחרת אמורה להיות פשיטה של הגרמנים באזור.

לאמי לונה ולאבי מארק היו בתקופת המלחמה שמונה ילדים. אני שושנה או בשמי המקורי רוזט- שישית/ שביעית במשפחה. יש לי אח תאום בשם יצחק. אבא מארק סרב להישמע לאזהרות הכומר והחליט להישאר בבית ולא לברוח. הגרמנים אכן הגיעו אל הבית ולקחו אותו, אך בזכות הכישרון הגדול שלו בנגרות ובעבודות עץ, ניצל מאחר ונילקח לעבוד עבורם בבניית ספינות.

אחותי שהייתה גדולה ממני בשנתיים ואני, הוחבאנו במנזר באזור הפרובנס שבצרפת, בעיירה הנקראת וורנו. שאר האחים והאחיות פוזרו במקומות שונים ברחבי צרפת. האחים הגדולים עבדו בכל פעם בעבור האנשים במקום בו הסתתרו.

אמי לונה שפעלה בגבורה ובאומץ רב, במהלך כל המלחמה, תוך סיכון מאוד גדול, עברה בין הילדים שלה כשבידה תעודת זהות הנושאת את השם לוי. היא לקחה איתה מכונת תפירה, ולכל מקום שהגיעה, תפרה עבור האנשים בתמורה לעזרה, שמירה והסתרת ילדיה.

במהלך השהות במנזר היה מאוד קשה. הנזירות לא היו נחמדות, ולפעמים היינו יוצאים לחצר לקטוף ערמונים. כאשר היינו חוזרים למנזר הן היו לוקחות לנו את הערמונים, אך גרוע מכך אני זוכרת את הצעדים של הגרמנים, ואת האיומים של הנזירות, שאם לא נתנהג יפה, הן ישלחו אותנו אל הגרמנים. במנזר למדנו להעסיק את עצמנו ולשחק במשחקים שהיינו ממציאים.

בסוף המלחמה אבי מארק, בא לקחת אותנו, אך הנזירות אמרו שאינן מכירות אותנו, ואין במנזר בנות בשם רוזט ודינה לוי. אבא מארק סירב להאמין לנזירות, והחל לצעוק בקולי קולות בשמותינו, למזלנו שמענו אותו ורצנו אליו. הרבה ילדים נשארו במנזר כי לא היה מי שיחזור ויאסוף אותם.

העלייה ארצה

בדצמבר 1948 סוף סוף עלינו לארץ. התיישבנו במעברה בפרדס חנה, ומשם עברנו כל המשפחה לגור בבת ים. למדתי בבית הספר ישורון שבחולון, ובכל יום צעדנו כחצי שעה לכל כיוון. את אהבתי ללימודים המשכתי בקורס "אחים ואחיות "והצטיינתי בו. שם הכרתי את בעלי מרדכי. התחתנו ונולדו לנו חמישה ילדים מקסימים: רינה, לבנה, רותי, שלמה ורחלי.

בקיץ 2012 נסענו אני וחמשת ילדי למסע שורשים, לחפש את המנזר שבו התחבאתי בשנות המלחמה. נסענו במשך שעות רבות, בכבישים מפותלים, ועברנו דרך עיירות שונות, על מנת להגיע לאותה עיירה, בה היה המנזר. בתוך העיירה חיפשנו את "זקני המקום, זקני העיירה" על מנת למצוא את אותו מנזר. לבסוף הגענו ,אך לצערנו המנזר נהרס בגלל סכנת התמוטטות, ונשאר רק השער לזיכרון ועליו שלט המספר את סיפור המקום.

המחשבה שאמי, עשתה את הדרך הזאת, בזמן המלחמה ונסעה ברכבות, תוך סיכון גדול נראית כמעט דמיונית .

לסיכום, בעדות ששמעתי התרגשתי לשמוע על אומץ ליבה של סבתא רבתא לונה, אשר תחת סיכון גדול מאוד לא וויתרה, בחרה בחיים, נסעה לחפש את סבתי, ואת אחיה בנחישות, על מנת לראות אותם אחת לכמה חודשים, לעיתים אפילו לשעה אחת בלבד.

הזווית האישית

הדר: במהלך השיחה עם סבתא גיליתי פרטים רבים לגבי היותה ניצולת שואה, ועל סיפור הישרדותה. בעיקר התרשמתי מסיפור גבורתה של סבתא רבתא שלי.