מאגר סיפורי מורשת

שמי פליאה וגשל נולדתי בשנת 1957, להורי לבית יעקב, בקיבוץ חפץ חיים

גדלתי בקיבוץ חפץ חיים, שזה קיבוץ דתי. עד שהייתי בכיתה ב' הילדים גדלו בבית ילדים, ואחר כך עברתי לבית הוריי. החיים בבית הילדים היו כיף גדול מבחינתי. הייתי עם הילדים עד השעה 15:00 ואז עד 19:00 היינו עם ההורים, אבל לא באמת היינו עם ההורים, כי אחר הצהריים הילדים היו משחקים עם חברים בחוץ. היינו משחקים בגולות, ארבע מקלות וכו' והיינו מטיילים בקיבוץ. עשו לנו גם המון טיולים בכל רחבי הארץ ומאוד אהבתי את זה. עד היום ידיעת הארץ שלי זה מהטיולים שהיו עושים לנו. בקיץ הייתה לנו קייטנה עם תוכנית מסודרת וגם היינו נוסעים לחוף הים באשדוד או עושים פעילויות בקיבוץ כמו שעת יצירה, עבודה בגן נוי וכו'.

סבתא בילדותה בקיבוץ חפץ חיים

החיים של הילדים בקיבוץ היו חיים של ילדים, כלומר היו את החיים של הילדים והיו החיים של המבוגרים. אנחנו הילדים קצת שיגענו אותם והם היו כועסים עלינו. תמיד יש פער בין מבוגרים לילדים, אבל אצלנו זה היה עוד יותר מורגש כי אנחנו נולדנו בארץ והם נולדו בחו"ל, בעיקר בגרמניה, רובם היו ניצולים מהשואה, למשל סבא רבא וסבתא רבתא שלך מהצד השני (סבא וסבתא של אימא של נועה גם הם גרו בקיבוץ חפץ חיים) היו באושוויץ.

מהצד שלי, רוב המשפחה ברחו לפני השואה, כך שהשואה לא הייתה מאוד דומיננטית. גם לא סיפרו לנו על זה כל כך כשהיינו ילדים, הגנו על הילדים מפני הדבר הנורא הזה. זה לא היה "שלנו", זה היה מאוד רחוק מאיתנו למרות שזה קרה תקופה קצרה לפני שנולדנו. גם ספרים שהיו על השואה כשהייתי ילדה היו מאוד עדינים, ריככו את זה, לא רצו לחשוף את הילדים לזוועה שהייתה ודווקא היום מספרים יותר ועושים מסעות לפולין וכו', בגלל שחשוב לדעת מה היה ולא לשכוח את זה.

בבית הספר, המקצועות האהובים עלי היו ספורט ומלאכה, ועד היום אני אוהבת את שני הדברים האלה וממשיכה להתמיד בהם. בית הספר שלנו היה מאוד קטן, בכל שכבה הייתה כיתה אחת, כי זה היה קיבוץ קטן שהיו בו בסה"כ 400 אנשים (כ-70 משפחות). למשל בכיתה שלי היו רק שמונה ילדים מהקיבוץ. אבל הצטרפו ילדים ממושב ליד.

בגלל שגדלתי בקיבוץ מאוד דתי, שלא היה נהוג בו שבנות יתגייסו, אז כשסיימתי את בית הספר לא הלכתי לצבא אלא עשיתי שירות לאומי. אני קצת מרגישה פספוס שלא הייתי בצבא. בשירות הלאומי התנדבנו בקיבוצים באזור, ואחר כך המשכתי להתנדב עוד כמה שנים בעמותה לילדים עם תסמונת דאון.

לגבי המשפחה שלי, אנחנו שבעה אחים ואני החמישית מביניהם. בגלל שהיינו בבית הילדים רוב הזמן, כל אחד עם ילדים בגילו, אז לא היינו הרבה ביחד, אבל כן הייתי קרובה לאחותי, ועד היום אנחנו קרובות. ההורים שלי היו הורים טובים ומאוד פינקו אותנו.

כשהייתי בכיתה יב', בת 17.5, ולמדתי בתיכון בקיבוץ חפץ חיים שבו גדלתי, אז סבא מוטי, שהיה אז חייל בן 20.5, הגיע לקיבוץ במסגרת של"צ (שירות צבאי של הנח"ל בקיבוצים) וכך הכרנו. התחתנו בקיבוץ בתאריך 31.10.1978. זה היה בחודש חשוון, ירד גשם זלעפות ובגלל שהחתונות בקיבוץ נערכו על הדשא, אז הדשא היה רטוב ושולי השמלה שלי נרטבו, אבל לא נורא, היה כיף ושמח.

אחרי החתונה אני רציתי שנשאר לגור בקיבוץ ומוטי רצה שנגור בירושלים, העיר שבה הוא נולד וגדל. עברנו לירושלים, ובהתחלה היה לי קצת קשה, כי זה היה רחוק מהקיבוץ שבו גדלתי וממשפחתי. אבל לאט-לאט התרגלתי לעיר. מוטי למד הנדסת אלקטרוניקה ואחר כך עבד בחברה המשפחתית, ואני למדתי בקורס סייעות לרופאי שיניים מטעם הקיבוץ ואחר כך עבדתי כסייעת לרופאי שיניים. תמיד עבדתי עם רופאים נחמדים והיה לי נחמד בעבודה, במיוחד כשהתחלתי לעבוד עם רופאת שיניים בשם רויטל, שהיא גם מרצה במקצוע הזה, אז היה מעניין לעבוד איתה כי היא אהבה ללמד ולהסביר מה היא עושה והיא לימדה אותי הרבה דברים, וגם היינו חברות. אחר כך מיציתי את זה ועבדתי קצת עם מוטי, ועזרתי לו בעסק שהוא ניהל.

מוטי היה איש רגוע ושקט והחיים אתו היו טובים ונעימים. אהבנו לראות סרטים בטלוויזיה ובקולנוע, לטייל ולהיפגש עם חברים. מוטי ואני היינו נשואים 41.5 שנים עד שהוא נפטר לפני שנתיים וחצי ונפרדנו ממנו בכאב גדול.

שנה וחצי אחרי הנישואים נולד הילד הראשון, גלעד, אבא שלך. אני זוכרת שגם באותו לילה ירד המון גשם כמו בחתונה. הייתי מאוד מוכנה להפוך לאימא, זה מילא אותי אושר להיות אימא של גלעד, הוא היה ילד מקסים. לא חזרתי לעבוד מיד, היה לי חשוב לגדל אותו בעצמי ולהיות אתו הרבה זמן, אולי מפני שגדלתי בבית ילדים. לפני שנהייתי אימא עבדתי בקיבוץ בבית ילדים אז ידעתי איך לטפל בילדים. אחר כך חזרתי לעבוד במרפאת השיניים וגלעד היה במשפחתון ואחר כך בגן. כשהוא היה בן 3.9, רעות נולדה. הוא היה אח למופת ומאוד עזר לי. שנה וחצי אחר כך יאיר נולד ואחרי שבע שנים נולדה עדי. נשארתי עם כל ילד בבית וגידלתי אותם, חוץ מעדי שהיא די גידלה את עצמה ואת כולנו, כי היא זו שהייתה מארגנת טיולים והפעלות לכולם.

היום אני סבתא ל-10 נכדים מקסימים. להיות סבתא זה פריבילגיה, כי אין את החלקים הקשים שהורים לפעמים צריכים להתמודד איתם, אלא זה רק זמן איכות וכיף עם הנכדים. אני אוהבת לטייל עם הנכדים ולעשות יחד שופינג. בשעות הפנאי אני אוהבת לטייל, לעסוק באומנות ובספורט ולהיפגש ועם המשפחה המורחבת ועם החברות שלי. אני עוזרת לילדים שלי בגידול ילדיהם ומבקרת אותם הרבה. היה לנו קשה לאבד את סבא מוטי, אבל אנחנו מאוד מגובשים ונפגשים הרבה באירועים ובשבתות.

הזוית האישית

נועה: חוויתי מהתיעוד הייתה נהדרת, למדתי המון דברים חדשים ומעניינים מאוד שלא ידעתי קודם, על חייה של סבתא.