מאגר סיפורי מורשת

שמי עליזה כדורי נולדתי בשנת 1947 בתל אביב.

ילדות בתל אביב

לפני שנים רבות, כשהייתי ילדה קטנה, לא היו הרבה משחקים ופעילויות לילדים. גדלתי כבת יחידה, ותמיד קינאתי בכל מי שהיו לו אחים ואחיות.

כדי להקל על הבדידות, דאגתי להקיף את עצמי בהרבה חברים וחברות. בזמני היינו אולי הראשונים שהיתה לנו מכונית. בטלוויזיה היו רק מעט תוכניות לילדים. לא היו טלפונים בבתים והזמנת קו טלפון לקחה זמן רב.

לא היו טלפונים סלולריים ולא מחשבים ואינטרנט. כדי להעסיק את עצמנו נאלצנו להיות יצירתיים, ולמצוא פתרונות בעצמנו כמו ליצור טלפון מחוט וקופסא. כשלא היו גירים קטפנו עלים לצייר קלאס, רדפנו אחרי עגלת מוכר הקרח, כדי לזכות בחתיכות קרח למציצה, אספנו בולים, פרסים, עטיפות של סוכריות, זהבים, ואפילו כדורי צמר שתלשנו מבגדי העוברים ושבים.

כשסוף סוף קיבלנו קו טלפון, היה זה קו משותף עם השכנים, כך שבעת שהאחד דיבר, השני נאלץ להמתין לסיום השיחה כדי שהקו יתפנה.

עם גילוי האפשרויות בטלפון, החלטנו להפוך אותו למשחק, וחברה שלי ואני שהיינו שובבות מאד היינו "עובדות על אנשים" בטלפון .

מול הדירה שלנו גרה שכנה שהיתה תמיד צורחת עלינו כשעשינו רעש בין שתיים לארבע, שהן שעות מנוחה ידועות. לכן החלטנו לעבוד עליה. פעם אחת הזמנו לה משלוח לחמניות, ופעם אחרת הזמנו נהג מונית לשדה התעופה, וביקשנו שיעלה לעזור לה עם המזוודות. אנחנו כמובן הצצנו בעינית לראות אותה פותחת את הדלת ונדהמת וכמובן שאנחנו, התפוצצנו מצחוק.

כל יום אחרי צהרים היינו מתאספים כל ילדי השכונה מכל הגילאים ומשחקים עד שעות הערב המאוחרות. ההורים נאלצו לחזור ולקרוא ולהתחנן שנחזור כבר הביתה.

ואלו רק מעט ממעשי השובבות שלנו. למרות כל מה שהיה חסר לנו, אני מאושרת שזכיתי לחוות את ילדותי כפי שהיתה מלאה בתמימות ושמחת חיים.

הזווית האישית

אורון: אני למדתי שצריך להסתפק במה שיש לך, ולא לרצות מה שיש לאחרים. גם ברגעים שקשה אף פעם לא לאבד תקווה

סבתא עליזה: אני מאוד נהנתי ליצור את הסיפור ולבלות קצת " זמן איכות" עם הנכד שלי.